באופן פשוט, עיר המקלט משמשת כמקלט המגן על הרוצח בשגגה מפני גואל הדם (כפי שנאמר בדברים פרק י"ט). אולם בבמדבר פרק ל"ה יש חידוש בתפיסת עיר המקלט כעונש לרוצח, וככפרה על שפיכת הדם המטמאת את הארץ.
לפי במדבר ל"ה, לעיר המקלט ישנו תפקיד משפטי, והישיבה בעיר מהווה מעין עונש לרוצח בשגגה:
אמנם הוא אינו מתחייב בעונש מוות (כרוצח במזיד), אך עדיין עליו לשבת ב"בית סוהר" - בעיר מקלט. ממילא, בפרשייה זו נמצא את עיר המקלט כחלק מרצף ההליך השיפוטי - הוא לא רק בורח לשם מיוזמתו, אלא בית הדין מחזיר אותו לשם (בעל כורחו) לאחר שמצא כי הוא רוצח בשגגה.
אסור לשחררו מעיר זו, ואין לקבל כופר תמורת הישיבה בעיר.
שחרורו מהעיר תחום בזמן, ומותנה במיתת הכהן הגדול.
גם גואל הדם מוצג בפרק זה כבעל תפקיד משפטי. הוא אינו רק הגורם המאיים שמפניו יש לגונן על הרוצח, אלא הוא גם שליח בית הדין למימוש העונש, כשיש צורך בכך.
ומכיוון שהגלות לעיר המקלט מוצגת כעונש, הפרשייה משלבת בתוכה את דין ההורג בשגגה ואת דין ההורג במזיד. קיימת טענה מוסרית כלפי שניהם, באשר הם הרגו את הנפש, וגם אם עונשם שונה, העמדה הבסיסית היא כי שניהם חייבים בעונש ובכפרה על מעשיהם. ראוי להדגיש כי חז"ל פטרו מחובת הגלות מי שהרג באונס גמור. צריכה להיות מידה מסוימת של רשלנות כדי לחייב את הרוצח לגלות לעיר מקלט. רעיון זה משתלב היטב עם פרקנו, שבו הגלות מוצגת כעונש.
מדוע צריך הרוצח בשגגה להיענש? פסוקים לב-לד מסבירים, ששפיכת דם אדם מטמאת את הארץ, בין אם הרצח נעשה בכוונת זדון ובין אם הדם נשפך בשוגג, התוצאה היא שהארץ נטמאה, והארץ אינה "מסוגלת" להכיל את שופך הדמים בתוכה. הגלות לעיר המקלט נתפסת כיציאה זמנית מן הארץ, ורק לאחר הגלות ומיתת הכהן, יכול הרוצח לשוב ולשבת בארץ.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון