המידות אותן מונה המזמור שלפנינו, רובן ככולן, עוסקות בדברים שבין אדם לחברו ולא בִּכְדִי. את המידה "וחרפה לא נשא על קרובו" (ג) ניתן להבין כבקשה לחמלה ובו בעת גם לאומץ לב.
במזמור ט"ו פותח דוד בשאלת השאלות:
"ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ
מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ"? (א)
והוא הולך ומונה אחת עשרה מידות טובות הנדרשות לאדם המבקש קרבת א-לוהים.
ואכן הגמרא בשלהי מסכת מכות (דף כ"ד ע״א) מעלה מזמור זה על נס, וכה דברה:
"תרי"ג מצוות ניתנו לישראל... בא דוד והעמידן על אחת עשרה".
וזה מניינן:
א. הוֹלֵךְ תָּמִים
ב. וּפֹעֵל צֶדֶק
ג. וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
ד. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ
ה. לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה
ו. וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
ז. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס
ח. וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד
ט. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
י. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ
יא. וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח
עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
במסגרת מצומצמת זו לא נוכל לעמוד על הנקודה המיוחדת שבכל מידה, אך ככלל יש לציין שמידות אלה – רובן ככולן – עוסקות בדברים שבין אדם לחברו, ללמדך שמצוות אלה הן היסוד לכל התורה כולה, כדרך שאמר הלל הזקן לאותו נכרי שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת:
"מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך
זאת כל התורה כולה,
והשאר פירוש הוא – לך ולמד" (שבת, דף ל"א ע״א)
בעיון זה נתמקד במידה השישית מתוך י"א המידות: "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (ג) בפירוש מידה זו נחלקו רש"י והמצודות.
רש"י פירש:
"אם עבר קרובו עבירה שיש בה עונש. עונשו במשפט ולא נשא עליו חרפתו (העלים עיניו מחטאו) שיהא פתחון פה למחרף לומר: כך עבר פלוני קרובך וחיפית עליו". רש"י מפרש את המילה "נשא" במשמעות של מוחל על עוונו כלשון הכתוב: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע" (מיכה ז', יח). וקרובו האמור כאן הינו קרוב משפחתו שהאדם נוטה לעשות לו 'פרוטקציה'.
ואילו המצודות מפרש:
"לא נשא – לא הטיל על קרובו דבר חרפה". היינו, לא נשא קולו והאשימו לשווא במעשה חרפה. ולפי פירוש זה אין המדובר דווקא בקרוב משפחתו, כדוגמת המילים 'חברו', 'רעהו' או 'אחיו' הנאמרות כלפי כל אדם, שיש לנהוג כלפיו ביחסי אחווה.
אפשר שהמחלוקת בין שני הפירושים נובעת משאלת סמיכות הכתובים: המצודות מסמיך את המידה "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (ג) למידה שלפניה: "לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה" (שם) ושניהם עוסקים אפוא בפגיעה בחבר במעשה או בדיבור.
ואילו רש"י מסמיך את "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (ג) למידה שלאחריה: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (ד) ושניהם עוסקים באומץ להוקיע ביושר לבב את הראוי להוקעה.
אך מכל מקום שני הפירושים גם יחד הולמים את פשט הכתובים וקולעים לפשט הלב, המבקש גם חמלה וגם אומץ לב.
באדיבות אתר 929