הנביא משווה את השבועה שנשבע ה' לנח לאחר המבול לפיה לא ישוב עוד להשמיד את העולם לשבועתו שלא יקצוף עוד על ישראל. מה פשר ההשוואה הזאת ומה ניתן ללמוד ממנה?
עם ישראל גלה וארץ ישראל נותרה שוממה. למרות זאת, מנחם הנביא ואומר כי עם ישראל יתרבה הרבה יותר מאשר הגויים שנותרו במקומם בכל אותה העת. הוא אף קורא לעם ישראל לשוב ארצה, לבנות ולהיבנות. להרחיב את תחומי ההתיישבות ולהפריח את השממה.
אל להם לחשוב, אומר הנביא, כי הם נותרו כאלמנה ללא בעל ואילו הגויים זוכים להגנת אליליהם כאשה נשואה שזוכה להגנת בעלה. אין הדבר כך כלל. הקב"ה שהוא בעלה של כנסת ישראל ישוב לגאול אותה. מדובר היה בעזיבה לזמן קצר אך באמת אוהב הקב"ה את ישראל. לכל היותר קצף הקב"ה על ישראל כדי לעורר אותם, אולם כעת הוא מעורר עליהם רחמים רבים כדי להשיבם חזרה ארצה ולקוממם מחדש.
הקב"ה משווה את שבועתו שנשבע לנח שלא להחריב את העולם לשבועתו כעת שלא לקצוף יותר על ישראל. מה פשר ההשוואה הזאת? נראה כי יש בכך כדי להצביע על כך שגלות ישראל מן הארץ יש בה מימד הדומה לחורבן העולם כפי שהיה בימי המבול. ישראל מהווים את היעוד של העולם ומשמשים אור לכלל האנושות. בעת גלותם אין בכוחם להשפיע את הטוב שבהם לעולם ונמצא שהוא כחרב.
כדרך שאין הקב"ה רוצה עוד להביא חורבן פיזי על העולם כמי המבול, כך אין הוא רוצה להביא חורבן רוחני על העולם כגלות ישראל מארצם.