גורלו של נביא

בעוד הפרק הקודם תיאר את מעשיו ודבריו של ירמיהו, כאן אנו שומעים על חוויותיו הנפשיות הקשות. ירמיהו מבטא באופן חריף ביותר את השניות ביחסו לנבואה הכפויה עליו ובוערת בעצמותיו ולסבל הגדול שהיא מסבה לו. החלק הראשון מסתיים בתחושת הקלה והודאה לה׳ (ז-יג), אולם בחלקה השני של הנבואה ירמיהו מצטער על עצם קיומו ומקלל את יום לידתו (יד-יח).

א. עיינו בפסוקים ועמדו על יחסו המורכב והאמביוולנטי של הנביא לה׳ - דברי תלונה (ז) ודברי שבח והודאה (יג). שימו לב ללשון החריפה בה משתמש הנביא בפסוקים ז-ח, וכן ליחס השונה בין תיאור עוצמת ה׳ בפסוק ז לתיאור בפסוק יא. חשבו גם על משמעות החזרה על ביטויי הלעג והקלס בפסוקים ז-ח ובפסוקים יא-יב.

ב. ׳וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי׳ (ט) - זהו אחד הביטויים החזקים והבולטים של חווית ההתנבאות, המתאר את הנבואה כגורל הנביא שאין לו מנוס ממנו.

רד"ק: ׳היה דבר ה׳ בלבי כאש בוערת שאשתדל בכל כחי להוציאם. וכן כמו אם היה אש עצור בעצמותי שאשתדל להוציאו בכל כחי - כן דבר ה׳. נלאתי כלכל - נלאתי לכלכלו ולא אוכל לסבול בקרבי כמו אם היה אש. ואני על כרחי מוציאו בשפתי ואומרו להם׳.

התוכלו להציע משמעות נוספת לדימוי זה?

ג. ׳אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ׳ - בפסוקים יד-יח מבטא ירמיהו את כאבו הקיומי ומיצר על יציאתו מרחם אימו לאוויר העולם. השוו את דבריו בפסוקים יז-יח לדברי ה׳ בפתיחת נבואת ההקדשה (א׳,ה), המייחדים את ירמיהו כנביא שהוקדש מרחם. חשבו – מה משמעות אמירה זו בנבואת ההקדשה, לאור דבריו הקשים של ירמיהו בפרקנו?

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"