האם ראוי להפסיק פגישה אישית עם הקב"ה, ולהניח כבודו של מקום למען כבוד בשר ודם? האם באמת גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה?

 

התגלותו של הקב"ה לאברהם באלוני ממרא הייתה, על פי מסורת חז"ל, למטרת "ביקור חולים", ביטוי לחיבה הגדולה שרוחש הקב"ה לאברהם אוהבו. מצוות הכנסת אורחים קטעה את הפגישה וחייבה את אברהם לרדת לעולם המעשה.

במבט ראשון המסר אותו מעבירה התורה בכך הוא שאדם – לעמל יולד! לחיים של מצוות ומעשים טובים. דווקא אנשים גדולים, הנכספים לקרבת א-לוהים, נתבעים, לפעמים, לרדת ממדרגתם ולעשות חובתם בזה העולם.

אבל מאחורי הסבר פשוט זה מצוי רובד נוסף, עמוק ונסתר. בשעה שהקב"ה נגלה אל אברהם ל"ביקור חולים", אין הוא מזכה אותו בחוויה רוחנית גרידא, אלא מגלה לו את מידותיו, ובראשן מידת החסד. עצם גילוי זה טומן בחובו תביעה גדולה מאברהם ללכת בדרכיו "מה הוא גומל חסדים – אף אתה גמול חסדים". בעת ריצתו אל אורחיו אין אברהם נפרד אפוא מהקב"ה, אלא אדרבה: מתחבר לאידיאל הא-לוהי, וזוכה באותה שעה להשראת שכינה מתוך דבקות במידותיו.

בלשון דרשנית, היורדת לעומק פשוטו של מקרא, ניתן לומר: "גדולה הכנסת אורחים" – הנובעת מתוך – "הקבלת פני שכינה".

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור' מאת חנן פורת, בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועות אורות