בעוד פרק ד' תיאר את הצדדים הארציים של המלחמה וגבורת הלוחמים, הרי שבשירת דבורה מאוחדת גבורה זו עם הגבורה האלוקית. את הביטויים הפיוטיים בשירה הנוגעים לה' אפשר להבין כפעולה בתוך הטבע אך אפשר להבינם גם כפשוטם - כהתערבות שמיימית.
פרק ד' תיאר את המלחמה מצידה הארצי, שבו הוכרעה לפי חרב (ד', טו-טז) בכוח הלוחמים. פרק ה' – פרק השירה – הוסיף לתאר את המעורבות האלוקית בתוך האירועים בהופעה ניסית. יש כאן שותפות מעשה של שמים וארץ.
הגבורה הנצה בישראל בתקופת יהושע, והשירה חזרה אליה והכתירה את טובי העם בכתר הזה. מסירות נפשו של האדם וגבורתו מופיעות בשירה בגדולתן. ואולם גבורת ישראל כמו שהופיעה בשירת דבורה אינה עומדת לעצמה, אלא היא מאוחדת לחלוטין עם הופעת ה' והגבורה של מעלה:
(יג) אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם, ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים
(כג) כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים
(לא) כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה', וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ
שני גורמים, קודשא בריך הוא וישראל, מתלכדים כאן יחד למלחמה. הצירוף "ה' אלהי ישראל", המופיע בשירה פעמיים, מבטא את הקשר והזהות שבין ישראל לאביהם שבשמים. מי שבא להילחם בישראל נלחם בקב"ה: "כן יאבדו כל אויביך ה'" (לא)
אבל אפשר להבין את הביטויים הפיוטיים פשוטם כמשמעם, כהתערבות שמימית בניסים גלויים החורגים מסדר הטבע. בחלקה הראשון של השירה (א-יג) מוצב הניצחון על סיסרא יחד עם הופעת ה' וגילויו בעבר ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני, ובכך קבעה השירה את איכותו של הנס ואת מקומו ההיסטורי הנכון: "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא... נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן" (כ-כא).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן