גאולה בחסד או בתנאי?

מזמור קמ"ז הוא מזמור הלל הקורא לשבח את ה' על שלטונו בטבע ובהיסטוריה. המזמור נחלק לשלושה חלקים אשר כל אחד מהם פותח בפנייה להלל את ה'. הבית הראשון והשלישי עוסקים בגאולת ירושלים והתמה (=הרעיון המרכזי) שלהם לאומית בעיקרה, ואילו הבית השני אינו כולל את בניית ירושלים והתמה שלו אוניברסאלית.

עיינו בפסוקים ו, י-יא, יט-כ. האם טוב ה' שבאתיו בעל המזמור משבח את ה' הוא טוב בלתי תלוי או שמא הוא מותנה בהתנהגות אנושית הולמת? האם לדעתכם יש הבדל במינונים בין שלושת בתי המזמור?

להבנת משמעות הדברים עיינו בדבריה של ד"ר שוורץ:

ההבדל בין הבית הראשון לבית השלישי משקף שתי תפיסות שונות ביחס לגאולת העם: התפיסה הבלתי מותנית, לפיה גאולת ישראל וחידוש הברית עמו נעשית ביוזמה א-להית ללא תלות במעשי העם, והתפיסה המותנית הרואה במעשי העם תנאי לגאולתו, ושמה דגש על הדדיות. התפיסות ניצבות בדרך כלל בנפרד בטקסטים שונים, ובעיקר בספרות הנבואה. התפיסה הבלתי מותנית מובעת במקומות שונים בנבואות ישעיהו מ-נד כדוגמת מ, א-יא, בנבואת ירמיהו כגון לא; ל-לא; לב, מ-מב; ובנבואות יחזקאל, כפי שעולה למשל מפרק לד, יא-טז. התפיסה המותנית מופיעה במובהק בדברים ל, א-ה, "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-להֶיך וְשָׁמַעְתָּ בְקלֹוֹ כְּכלֹ אֲשֶׁר אָנכִֹי מְצַוְּך הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיך בְּכָל לְבָבְך וּבְכָל נַפְשֶׁך. וְשָׁב ה' אֱ-להֶיך אֶת שְׁבוּתְך וְרִחֲמך וְשָׁב וְקִבֶּצך מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצך ה' אֱ-להֶיך שָׁמָּה" (ב-ג), וכן בנבואות ישעיהו בפרקים א-לט (לדוגמה א, טז-כ), ירמיהו ג, ו-יג, יט; ד, ב; כד, ד-ז; וכט, י-טו, המצוי בזיקות הדוקות לדברים ל, א-י, וכן בפרק לא, טו-כב. הסברים שונים הוצעו ליישוב התפיסות השונות במיוחד כאשר הם מופיעים אצל אותו נביא. לענייננו נראית האפשרות שהן נותנות מענה תיאולוגי לתקופות שונות ורלבנטיות אפוא לזמנים שונים. כך למשל אפשר לשער שהתפיסה הבלתי מותנית רלבנטית לזמנים בהם מצוי העם במשבר תיאולוגי ובספק אשר לתקפותה של הברית עם ה'. או אז יש לעודד את העם שהגאולה תבוא בחסד האל וברצונו, ללא תלות במעשי העם ועל אף חטאיו. התפיסה המותנית לעומת זאת ראויה להיאמר בזמנים טובים בהם יש סכנה שהעם ישכח את מחויבותו לברית, ויזנח את חלקו בברית עם האל. זאת כדי לעודדו לשמור את המצוות כדי לא להיענש ולגלות מן הארץ.

הופעת התפיסות הללו זו לצד זו במזמור קמז מעלה את האפשרות שמשתקפת ממנו ההבנה שמדובר ברעיונות המשלימים זה את זה, ושתפיסה אחת אינה מוציאה את חברתה. במלים אחרות מהמזמור עולה שיש לאחוז בשתי התפיסות בה בעת ולהאמין מחד גיסא שהאל גואל את העם גם אם אינם זכאים לכך, וכך אין להתייאש בזמנים קשים. ומאידך להקפיד על שמירת התורה מתוך הבנה שאלמלא כן לא יארכו ימיהם בארץ, ואין להיתפס לשאננות המאפיינת ימים טובים. חיזוק להצעה זו מצוי בכך שהתפיסה הבלתי מותנית מופיעה בהקשר הבית הראשון במזמור המדגיש את הטבת מצבם הנפשי של נדחי ישראל שבורי הלב, ואילו התפיסה המותנית מופיעה בהקשר הבית השלישי בו מודגש מצבה הטוב של העיר.

איזון עדין בין שתי תפיסות הגאולה עשוי להלום יפה את ימי שיבת ציון אליהם שייך המזמור שלפנינו, בהם זכר החורבן מהדהד מחד גיסא, על המשבר התיאולוגי שהוא עורר, וניצני התקוה מפעמים מאידך גיסא, כאשר ירושלים בתהליך בנייה ושיקום בתהליך שיבת העם לארץ. בימים אלה יש ערך רב למסר מורכב זה של הגאולה על שני פניה.

למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"