בתאבון!

בחלק גדול מהמזמור הדובר הוא ה' בעצמו, ותופעה זו די חריגה בספר תהילים. פסוקים ז-טו עוסקים בקורבנות. בניגוד לתפיסה הרווחת אצל הנביאים כאן אין אמירה שהקורבנות צריכים לבוא יחד עם תשתית מוסרית, אלא המזמור מדגיש שמטרת הקורבנות היא לתת כבוד לה' ולא האכלתו והשבעתו.

המשורר, המדבר בשמו של ה', אומר: "אם ארעב לא אמר לך" (יב) ובהמשך תוהה האם עם ישראל חושב ש"האוכל בשר אבירים?! ודם עתודים אשתה?!" (יג).

בתפיסה הרווחת במזרח הקדום הקורבנות הובאו לאלים כדי להשביע את רעבונם. אחת הדוגמאות המפורסמות בהקשר הזה היא תיאור הקרבת הקורבן לאחר המבול באפוס "אתרח'סיס" (אפוס מסופוטמי על בריאת האדם והמבול): "שבעה ימים, שבעה לילות ירד מטר, סער זלעפות, מבול..." ולאחר שאתרח'סיס מבין כי יבשה האדמה הוא שולח את יושבי הספינה ומקריב קרבנות לאלים: "[הוציאם לארבע] רוחות [ויקרב קרבן]... זן [את האלים]... [הריחו] האלים את הניחוח, נקהלו [כמו זבובים] על הקרבן. אחר אשר אכלו את הקרבן..." (מתוך: ש' שפרה, י' קליין, בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום).

כמובן שבתפיסה המקראית ה' לא אוכל את הקרבן. בתיאור המקביל בתורה, נח מקריב קרבנות לה', אך ה' מסתפק רק בהרחת הקורבן ולא באכילתו: "וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ. כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם" (בראשית ח', יח-כא).

כך גם בהמשך התורה מתואר שה' מריח את ריח הניחוח אך בוודאי שלא אוכל את הקרבן. למעשה אם תיאור ריח הניחוח היה נראה בעינינו כהגשמה של הקב"ה (ראה בהרחבה מורה נבוכים ח"א פרק מ"ז) בהשוואה לקטע מאתרח'סיס ברור כי אין כאן הגשמה אלא ההיפך הגמור. לפנינו חינוך לתפיסה חדשה של הא-ל. ה' אינו רעב והקרבן לא מיועד כדי להשביעו: "אם ארעב לא אמר לך" (יב).