ברכת משה

במהלך פרקנו מביא העם את כל המשכן אל משה - את הקרשים, האדנים והכיסויים שאוהל המשכן עצמו עשוי מהם; את כלי המשכן על כל אביזריהם; את בגדי הכוהנים וגם את שמן המאור, לחם הפנים והקטורת. כולם נמנים בפסקה ארוכה ומפורטת. ואז שוב מופיעים דברי סיכום: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (מב-מג). משה בוחן את מה שהביאו לפניו ורואה שאכן הכול נעשה בהתאם להוראות, והוא מברך את העם על כך. 

לכאורה הכול טוב ויפה. אולם רבותינו חשו בין השורות התרחשות דרמטית ורווית מתח. מה פתאום היה צורך להביא את הכלים לבדיקתו של משה? וכי הוא בודק־איכות? האם הוא אינו סומך על בצלאל שהאלוקים עצמו מינהו לתפקידו? ומה מטרת הברכה שבירך משה את בני ישראל? 

והנה המדרש מבקש להשלים לנו את הדברים שהמקרא רק רומז עליהם.

"כיון שגמרו מלאכת המשכן, היו יושבין ומצפין אימתי תבא שכינה ותשרה בו, והיו מצטערין הכל מפני שלא שרתה שכינה עליו. מה עשו? הלכו להם אצל חכמי לב. אמרו להן: 'ומה אתם יושבין? העמידו אתם את המשכן ותשרה שכינה בינותינו'. היו מבקשין להעמידו ולא היו יודעין ולא יכולין להעמידו, וכשהן חושבין להעמידו הוא נופל. מיד הלכו להם אצל בצלאל ואהליאב. אמרו להם: 'בואו אתם והעמידו המשכן, שאתם עשיתם אותו. שמא על ידכם ראוי לעמוד?' מיד התחילו להעמידו ולא יכלו..." (תנחומא פקודי יא).

חכמינו מספרים כי לאחר המאמצים הרבים שהושקעו בבניית המשכן התברר כי כל ההשקעה הגדולה יורדת לטמיון: השכינה אינה שורה במשכן. אם כן, מסתבר כי זו הייתה תרמית, שאם לא כן מדוע שום דבר אינו מסתדר? ובאמת ישאל השואל: מדוע לא הסכים אלוקים להשרות שכינתו במשכן מיד?

על כך עונה אותו המדרש. ה' ראה בצערו של משה שרצה להשתתף במצווה ולא ניתנה לו האפשרות, ולכן ביקש שהציבור יראה כי גם למשה חלק בבניית המשכן - הוא הקים אותו בפועל.

האלוקים מעכב את השראת השכינה במקום שבו נמנעת מאדם מישראל האפשרות להשתתף בעשייה. כל החפץ שיהיה לו חלק בבניית מקדש האומה מוזמן להשתתף; וכל עוד חסר מישהו אין העשייה המשותפת שלמה. רק לאחר שניתן למשה חלק בה יכול ה' להשרות שכינתו במשכן. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר