הברכה בשם המפורש היא ממהותה של ברכת כהנים ורק בכך מתקיימת מצוות התורה ככוונתה. מהעובדה שהזכרת שם ה' המפורש אפשרית רק במקדש אנו למדים שכוונת התורה שברכת הכהנים תעשה במקדש דווקא.
בברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו (כלומר, הכהנים היו מברכים בשם המפורש), ובמדינה- בכינויו (שם אדנות).
הזכרת השם המפורש בברכת כהנים היא כמובן משמעותית ביותר, ונותנת משקל לברכתם השונה מזה של ברכה שאין בה הזכרה כזו. מהו המקור לכך שהברכה צריכה להיאמר בשם המפורש, ומניין ההבחנה בעניין זה בין המקדש למדינה?
כך שנינו בבריתא במסכת סוטה לח ע"א:
"כה תברכו את בני ישראל" – בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? תלמוד לומר "ושמו את שמי" – שמי המיוחד לי. יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן "ושמו את שמי" ונאמר להלן (דברים י"ד, כד) ["המקום אשר יבחר ה' א-להיך] לשום שמו שם" – מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה.
הברכה בשם המפורש היא אפוא ממהותה של ברכת כהנים, ומקורה בפסוק מפורש: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם" (כז).
ההוראה לכהנים שיברכו את ישראל בשם המפורש – מסתבר שהיא מעצם מהותה של ברכת כהנים, ורק בכך מתקיימת מצוַת התורה ככוונתה. לעומת זאת, בברכה שבה משתמשים הכהנים בכינוי אינה מתקיימת המצוה כנדרש בתורה, ועל כן אין מתקיימת בה המצוה מדאורייתא. אלא שהזכרת השם המפורש אפשרית רק במקדש, ומכאן שכוונת התורה שברכת כהנים אכן תיעשה במקדש.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון