ברכות, קללות, ומה שביניהן

פרקנו עוסק בהצגת משוואה של שכר ועונש. מה יקרה אם עם ישראל ישמע בקול ה' אלוקיו, ישמור ויעשה את כל המצוות והחוקים, ומה יקרה אם לא.

באופן די בסיסי, נראה שיש חלוקה לשניים – שמיעה בקול ה' והברכות (פסוקים א-יד) ולעומתם אי קיום מצוות וסטייה מהדרך ובעקבותיהם קללות (פסוקים טו-סט). נשאלת השאלה, למה הברכות מהוות רק כחמישית מהפרק? היינו מצפים שהקללות והברכות יהיו שוות!

ניתן להציע שתי תשובות:
התשובה הפשוטה יותר, מתייחסת לפסיכולוגיה בסיסית של האדם. האדם הפשוט עושה חשבון של שכר ועונש, ובסופו של דבר יעשה מה שהוא חושב שמשתלם לו. על מנת לשכנע אותו לעשות את הטוב כדי לקבל שכר, מספיק מעט שכר. הרצון לעשות טוב בשילוב של קבלת שכר, גם אם מועט, יספיק כדי להניע אותו.
אבל כדי לשכנע אותו להימנע מתאוותיו כדי שלא יהיה לו רע, צריך מאמץ הרבה יותר גדול - עקרונית אדם אינו רוצה להשקיע, ונדרש להבהיר לו היטב כמה רע יהיה אם לא יעשה את זה, ולמה שווה לו לעבוד קשה בשביל שהדבר הרע, הממש רע, לא יקרה.
לפיכך התורה מאריכה בתיאור חומרת הקללות והקושי שנובע מאי קיום מצוות - שלא יעלה אדם על דעתו שמשתלם לו לא להשקיע בלקיים מצוות ולסבול את העונש.

התשובה השניה דורשת הבנה עמוקה יותר. כיום בתרבותינו אנו מתייחסים לדברים מסוימים כזכות בסיסית: זכות לחירות, זכות לשוויון, וכו'... חשוב בשיח כזה להזכיר, שעצם קיום הזכות הוא כבר ברכה בפני עצמו.
המסר בפרקנו הוא כזה - עצם זה שהאדם לא חולה בשחין, ובטחורים, ובגרב, ובחרס, ובשיגעון, ובעיוורון ובתמהון לבב זוהי ברכה. עצם זה שהשדה מוציא פרי, ולא כל היבול נרקב, נשדד, ונאכל על ידי ארבה, זוהי ברכה בפני עצמה. עם ישראל בארצו ומולדתו – זו לא ברירת המחדל,  גם זוהי ברכה - שאיננו בגלות. המצב הנורמלי, המצב שאין קללות – הוא ברכה בפני עצמו.
על פי הבנה זו, הברכות לא כוללות רק 14 פסוקים. הברכות כוללות את חסרון הקללות, את חיי היום-יום התקינים והנורמלים; את החיים הפשוטים ללא מחלות, ללא אסונות, וללא אויבים.

הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער