ברכה וקללה אינן תפילה. הן מועברות באופן ישיר בין המברך או המקלל לאדם העומד לפניו.
מדוע וכיצד הברכה פועלת על האיש העומד לפני המברך, ולא על האיש אליו מתכוון המברך? אם יצחק התכוון לברך את עשו, והוא אף בטוח שעשו הוא העומד לפניו, כיצד חלה הברכה על יעקב? רק מכיוון שהוא זה שעמד לפני יצחק ולא עשו?!
כפי שניתן לראות בכל הברכות במקרא, ברכה היא דבר מוחשי העובר פנים אל פנים מהמברך למתברך. בהתאם לכך, על מנת שהברכה תחול יש צורך בקרבה פיזית בין השניים. הדבר נכון, כאמור, בכל הברכות במקרא, אך הוא בולט בעיקר בניסיונותיו של בלעם לקלל את בני ישראל, כאשר לשם כך הוא חייב להגיע למקום ממנו הוא יראה את המקוללים עם ישראל, העתידים להתקלל על ידו (לדוגמה, במדבר כ"ב, מא).
מבלעם אנו גם לומדים שהקללה – ובדומה לה הברכה - היא הרבה מעבר לתפילה או בקשה מהקדוש ברוך הוא שישלח קללה או ברכה למקולל או המבורך העתידי. זאת, כיוון שאם אכן זו הייתה תפילה או בקשה רגילה, מדוע יש צורך למנוע מבלעם להוציא את הקללות מפיו? מדוע הגנת ה' על ישראל לא יכולה להיות פשוט בכך שהוא לא ייעתר לקללותיו של בלעם ולא יפגע בעם ישראל?! מסיפור זה אנו מבינים, שלו בלעם היה מצליח לקלל את ישראל הרי שהקללה הייתה פועלת את פעולתה, חס ושלום. האופן בו הקב"ה מציל אותנו מקללותיו של בלעם הוא בהפיכת הקללה לברכה (על פי דברים כ"ג, ו).
אם כן, קללות וברכות הינן דבר מוחשי הפועל פעולה על המקולל או המתברך, והן זוקקות קשר עין וקרבה פיזית אליהם.
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון