ברית מילה ושאלת הזהות

"...כֹּה אמר ה': בני בכֹרי ישראל! וָאֹמַר אליך: שַלַח את בנִי וְיַעַבדֵני! וַתְמָאֵן לשַלחוֹ, הנה אנֹכי הֹרֵג את בנך בְּכֹרֶךָ" (כב-כג).
המיקום התמוה של התרעה זו על מכת בכורות, צמוד ממש לסיפור המוזר ביותר בכל פרקי יציאת מצרים – "ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה', ויבקש הֲמיתוֹ..." (כד-כו) – את מי? את משה? את אחד משני בניו? מי היה הילד שלא נימול, ולמה?

לדעת רוב המפרשים היה זה הבן הצעיר, שטרם נימול, כי אז נולד, ורק התרגום הירושלמי כתב, שהיה זה הבן הבכור.
אבל מדוע לא נימול הבן הבכור של משה, במדיָן?

לדעתי, יתרו וציפורה רצו למול, ומשה לא רצה, מפני שהם מלו לשם זהות משפחתית-מדיָנית, כבני קטורה, מבני אברהם. הוכחה לכך נמצאת בשם הבן – "... גֵרשֹם, כי אמר: גֵר הייתי בארץ נכריה" (ב', כב) – 'בבית פרעה לא הפכוני למצרי, ובארץ מדיָן, במקלט הטוב והבטוח, לא איהפך למדיָני'.

כשיצאו ממדיָן, "בדרך במלון" (כד), חלה הבן הבכור, וציפורה, שרצתה תמיד למול אותו, עשתה כן כדי להצילו. אולם משה חשב שהיא מלה לשם זהות מדיָנית, ושמע בדבריה תוכחה ברורה על כך שסיכן את הילד, "כי חתן דמים אתה לי" (כה). זה הביא ל"שִלוּחֶיהָ" בחזרה למדיָן עם "שני בניה", כמפורש בפרשת יתרו (י"ח, ב-ג). 

אולם ללומדי תורת משה, נתן ה' כאן אות על הצלת בכורות ישראל בזכות דם המילה, מכוחם של האבות, ודווקא "בדרך במלון" (כד), לא במדיָן ולא במצרים .
ציפורה, שהבינה והצילה את הבן, זכתה לשוב אל הר הא-לוהים, עם אביה, ועם "שני בניה" (י"ח, ב-ג).

באדיבות אתר 929