ברוכים הבאים לתאטרון הנבואי

'תאטרון' המְשָלים הנבואי קדם בהחלט למתחרהו היווני, ויחזקאל רק העצים את מסורת קודמיו - ישעיהו (כ') כבר הלך "עָרוֹם ויָחֵף שלש שנים", כאזהרה נגד הישענות על פרעוני מצרים-כוש. הושע (א') הציג חיזיון של "אשת זנוּנים וילדי זנוּנים", שמזכיר את איזבל וילדיה. ירמיהו (כ"ז, א-ג; כ"ח, י-יג) הלך עם "מוֹסרוֹת ומֹטוֹת" על צווארו כאות אזהרה על הכניעה לבבל. הריחוק של הגולים מזירת המאורעות העיקרית בירושלִַים תרם תרומה מכרעת לצורך הזה בהמחשת משל תאטרלית, ויחזקאל נדרש להציג לקהל הגולים את המצור הבבלי הצפוי על ירושלִַים - חמור בהרבה מזה שהם זכרו מלפני הגלייתם.

החיזיון המפורט (ד', א-יב) 'מַשלים' את החסר בספר מלכים: דָיֵק וסוללה, מחנות ו"כָּרים" להבקעת החומה - "מַחֲבַת ברזל" המסתירה את העיר הנצורה מֵעֵין הנבואה (=השגחת ה'), וב-430 ימי מצור (קצת פחות ממחצית זמן המצור הבבלי על ירושלִַים) הגיעה העיר לרעב כבד; הנביא הדגים בגופו את מה שיאכלו הנצורים: לחם במשקל ומים בִּמשׂוּרה.

390 השנים של "עון בית ישראל" (ד', ד-ה) מכוונות כנראה (ראו רש"י ורד"ק) לשנים של מלחמות האחים מימי השופטים - פילגש בַּגבעה, אפרים ומנשה בימי יפתח, שאול ודוד - עד פילוג הממלכות והמלחמות בין יהודה וישראל. 40 שנות חטא של בית יהודה כללו כנראה 30 שנה מימי מנשה, ועוד עשר של יהויקים - העוון הכבד היה (לדעתי) שפיכות הדמים ורדיפות הנביאים. 'כפרת העונש' באה במלחמת הדמים הבבלית, במצור ובחורבן.

בכל הזוועה הזאת, הכהן-הנביא, שמעולם לא טעם פיגול, נבהל רק מהשימוש בצואת אדם לאפיית הלחם, כי הנצורים אכלו בשר פיגולים; ה' התיר לו לאפות על גללי בקר, שאוכלים רק עשב (ד', יד-טו) - אפשר להשתגע.

באדיבות אתר 929