בפיך ובלבבך לעשותו

בפרקנו מופיעה אחת הפרשיות המרגשות בתורה (יא-יד). התורה מלמדת כי המצווה שה' מצווה אינה נפלאת ורחוקה, בשמים או מעבר לים, אלא "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (יד). אדמורי"ם רבים ביקשו להתבונן במשמעות העמוקה של פסוק זה ואנחנו נעמוד על דבריו של השפת אמת.

השפת אמת מצטט מדרש (דברים רבה ח) על פסוקים אלו המלמד שישנו חיוב לברך לפני ואחרי קריאת התורה. המדרש ממשיך ומסביר שהתורה ניתנה לטובתנו והיא נעלמה ונפלאת ממלאכי השרת שנתאוו לה בעוד שלנו נאמר "לא נפלאת היא ממך" (יא).

השפת אמת מסביר שלבני ישראל ניתן הכוח והרשות של 'בפיך ובלבבך' שעל ידם הופכים את התורה ל'קרוב'. החידוש שבדבריו ש'קרוב' הוא לא תיאור מצב של התורה אלא אפשרות, פוטנציאל, על ידי הפה והלב.

לדבריו, התורה והמצוה, שאליהן ניגש האדם, על מנת 'לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים', זוקקות ראשית ואחרית, לפני ואחרי. ה'לפני' הינו ההיפתחות אל המצוה או אל הלימוד, "לפתוח פתח להתקרב אל המצוה". האחרי, על פי השפת אמת, הינו השאיפה להפוך את החוויה הלימודית, את ההשגה הרוחנית של המפגש עם התורה והמצווה, לקנין עולם, "להיות נשאר אצלו ההארה".

ה'לפני' נעשה על ידי הברכה שלפני קריאת התורה והיא הופכת את התורה ל"לא נפלאת". ו'האחרי' נעשה על ידי הברכה שלאחר הקריאה ההופכת את התורה ל"לא רחוקה".

וכאן קובע השפת אמת קביעה הדורשת התעמקות: הפה, הוא עושה את פעולת ה'ראשית', הוא המקדים ללימוד, הוא הפותח את הפתח אל המצוה. והלב, הוא הפועל את פעולתו ב'אחרית', לאחר הלימוד, והוא ההופך את החוויה לקנין עולם, ומאפשר את שמירתה בקרבו של האדם. (על כך ניתן לקרוא עוד במאמר המלא)

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון