בעיית המעשרות בתקופת שיבת ציון

הצעת הנביא מלאכי: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (י), מעוררת שאלה הלכתית. הרי התורה עצמה אסרה בחינה כזו שנאמר: "לא תנסו את ה'" (דברים ו', טז), ותשובת ר' הושעיא: "חוץ מזו, שנאמר: "... ובחנוני נא בזאת" (מלאכי ג', י)" (תענית ח ע"ב). דהיינו במצוות המעשר מותר לצפות לגמול מוחשי, ונראה וכך אף התפרש לחז"ל הביטוי "עשר תעשר" (דברים י"ד, כב) - "עשר בשביל שתתעשר" (תענית ח ע"ב).

בעיה זו של הפרשת תרומות ומעשרות בראשית ימי הבית השני העסיקה את הנביא כתוצאה מהמצב הכלכלי השפל, ואכן מצאו חז"ל את הנסיונות לתקן את המצווה שהיתה רופפת בידם באמנת נחמיה (נחמיה י'). וכך דרשו במדרש שוחר טוב (מזמור נז): "כיון שחזרו בימי עזרא קיימו מעשרות מעצמן, דאמר ר' יוחנן: "ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו... ומעשר אדמתנו ללוים" (נחמיה י', לח), "ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה" (שם, א), מהו "ובכל זאת"? אלא בין שאנו גולין ובין שאין אנו גולין, מקיימים אנו מצות מעשרות". אמנם נתהוו פרצות בקיומה של המצווה, ובלשון חז"ל: "אתם גזרתם עלי בשביל המעשרות וגמרתי עמכם, ואחר כך חזרתם בכם וקבעתם אותי, ובטלתם אותן, שנאמר "היקבע אדם אלקים" (מלאכי ג', ח), מהו "היקבע"? אמר ר' לוי: כל מי שמבקש לומר לחברו למה אתה גוזל לי, יאמר לו: למה אתה קובע לי" (מדרש שוחר טוב, מזמור נח).

אגב הדיון על חלוקת המעשרות לכהנים וללויים שומעים אנו בדברי חז"ל במסכת יבמות (פו ע"ב) בדבר קנס שקנס עזרא את הלויים, ושם בא פירושו של ר' יוסף מבעלי התוספות על הפסוק "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" (י), שבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא לתת שם תרומת הכהנים, רעיון המסתייע מנוסח האמנה בספר נחמיה פרק י': "והלוים יעלו את מעשַר המעשֵר לבית אלוקינו אל הלשכות לבית האוצר, כי אל הלשכות יביאו בני ישראל..." (נחמיה י' לט-מ); וכך אף מסופר על הלשכה שעשה לו אלישיב הכהן: "ויעש לו לשכה גדולה ושם היו לפנים נותנים את המנחה הלבונה" (נחמיה י"ג, ה).

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך "עיונים בפרקי מקרא" ששודרו בקול ישראל