בעיה מוסרית, בעיה תאולוגית, בעיה היסטורית

שלושה דברים מטרידים במזמור הזה – אחד תיאולוגי, אחד מוסרי, ואחד היסטורי. המזמור מדבר מפי ה', בלשון נבואה ישירה – "נְאֻם ה' לַאדֹנִי: שֵׁב לִימִינִי..."!

חז"ל (נדרים לב עמ' ב) התרחקו מאמירה נועזת זו, כאילו ה' אומר לדוד (שהוא בן אדם) לשבת לימינו, ופירשו אמירה זו על אברהם מול מלכיצדק (הנזכר בפסוק ד, ולא על דוד). ורש"י הוסיף הברקה בפרשו "שֵׁב לִימִינִי", לא כישיבה, אלא כהמתנה ממושכת (400 שנה?!) לימין ה' היא ישועתו, שתופיע (ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף).

הבעיה המוסרית נעוצה בתיאור של מלך כדוד, יושב על כסא ניצחונותיו בשדות הקרב, כשהוא דורך על גוויות אויביו המובסים. ממש כמו בציורים הקדומים של מלכי מצרים הפרעונים ושל מלכי אשור ובבל, במסעות המלחמה 'המפוארים' שלהם.

הבעיה ההיסטורית כבר עלתה במלוא התוקף והחומרה במזמור פ"ט, כי השבועה והברית שהובטחו לדוד "לעולם" - לא נתקיימו לעולם, ומלכות בית דוד חרבה, גלתה, ואחרי שיבת ציון של בית שני שקעה ונעלמה.

פירוש חז"ל, לפיו המזמור כולו נאמר על אברהם מול מלכיצדק (בראשית יד), ועל בחירת זרעו של אברהם לעולם, פותר את כל הבעיות, אלא שהוא נראה רחוק מפשט הפסוקים כמות שהם לפנינו.

במקום המדרש של המזמור, שנטל את השם "מַלְכִּי צֶדֶק", והעביר אותו אל דוד מלך ירושלִַם, דבקו חז"ל במלכיצדק המקורי מול אברהם, אחרי שניצח את ארבעת המלכים, למרות ביטויים הקשורים רק לדוד, כמו "צִיּוֹן", ו"אֶרֶץ רַבָּה", היא רבת בני עמון, שהניצחון עליה הפך את מלכות דוד למעצמה (שמואל ב ח וי).

אמנם, בדברי חז"ל (תוספתא סנהדרין פרק ד, ד) יש גם מסורת אחרת, ולפיה "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד", כלומר, יש כסא שָמוּר לדוד בקודש פנימה: כך סבר גם רבי עקיבא (חגיגה יד ע"א: [כסא] "אחד לו ואחד לדוד"), אך חזר בו (לפחות מהניסוח המסוכן), תוך ויכוח נוקב עם חבריו.

באדיבות אתר 929