בעוד רָשע לנגדי

"בעֹד רשע לנגדי" (ב) - כל זמן שרשע לפני. בפירושי משפט זה ניתן להבחין בין שתי תפיסות יסוד: (א) כל זמן שהרשע נוכח מבחינה פיזית על ידי; (ב) כל זמן שהצלחת הרשע היא לנגד עיני רוחי. לפי התפיסה הראשונה, חשב בעל המזמור לקבל עליו לשתוק בהיות רשע על ידו, מפני שבהימצאו במצוקה כלשהי, הדיבור עליה עלול לפתוח פה לרשע לשמוח לאידו או לחרף שם שמים. לפי התפיסה השנייה, אומר הוא לא לדבר בכל עת שמצבו הטוב של הרשע במחשבתו מפני שבהקשותו על תופעה זו, אם יגלה לפיו את הרהוריו עליה, עלולים להתפתח בו פקפוקים בצדקת ה', והוא עלול אפוא לחטוא בלשונו.

נגד התפיסה הראשונה, הרווחת, שלפיה כוונת 'לנגדי' לנוכחותו הפיזית של רשע, נטען: 'הא בלכת רשע מנגדו ידבר כרצונו', ולא יהיה כל חשש ללעג או לחילול השם. ואכן, זוהי טענה. ועוד אפשר לטעון נגד תפיסה זו, שלפיה יש להניח, כי בעל המזמור נמצא במצוקה כלשהי, וכאמור, להנחה זו אין שום יסוד במזמור. ולא זו אף זו, והיא העיקר: לפי תפיסה זו חטיבת הפסוקים ב-ד אינה משתלבת בהמשך אלא באופן רופף. נמצאנו למדים, שתפיסת 'לנגדי' בהוראת 'לנגד עיני רוחי', היא ההולמת למכוון במשפט. לפי משמעו של המשפט 'בעד רשע לנגדי', בעייתו של בעל המזמור היא עצם קיומו של הרשע בעולם.

האם פשוטו כמשמעו? אם אמנם כן, מתבטאת כאן השקפת עולם דומה לזו שבתהלים ק"ד, לה ו –קל"ט, יט-כב. עם זאת, ראויה לשימת לב העובדה, שאם כי בכל המזמור אין מדובר בהצלחת הרשע, כאשר ממחיש בעל המזמור בפסוקים ו-ח את הבלותם של חיי האדם, הוא מדגים זאת גם בתופעה 'יצבר ולא ידע מי אספם' (ז). תופעה זו חורגת לכאורה מיתר התופעות הנזכרות; כלום אין בהזכרתה משום התייחסות להצלחה הנתפסת כבלתי צודקת, היינו – בתגובה למכוון במשפט הנדון – להצלחת הרשע? אם כן, יש סמך לדעת כמה פרשנים, שפשוטו של המשפט 'בעד רשע לנגדי' אינו כמשמעו, והבעיה הכאובה והמטרידה של בעל המזמור היא 'רשע וטוב לו'. לפי הנחה זו, בעל המזמור סתם אפוא ולא פירש. האם סתמיות זו של התבטאות לא סערת רוח גרמתה?

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך "אמונות ודעות במזמורי תהלים", בהוצאת מוסד ביאליק, עמ' 74-75