בני הערובה של השלטון המצרי

יעקב היה מזועזע מהמחשבה על פולחן המתים המצרי באותה מידה שהמצרים החשובים היו מזועזעים מלמות בלי חניטה ובלי הטקסים שהובילו את המת בגופו ל'עולם הבא המצרי'. יעקב השביע את יוסף וציווה לכל האחים לקבור אותו בקבורת אבות במערת המכפלה.

התלות ביוסף ובמעמדו המלכותי לא נתנה ליעקב אפשרות לעלות ממצרים בתום הרעב, ובלחץ גדול הוא ניסה להיאחז בהבטחת העלייה, לפחות במותו.

יוסף לא יכול היה לנהוג באביו מנהג של ביזיון בעיניים מצריות, וכך 'זכה' יעקב בחניטה מצרית, אך ניצל מהקבורה המצרית. חלק מהטקסים אי אפשר היה למנוע, אבל במאמץ כביר הושלמה קבורת אבות.

אבל מדוע חזרו לגלות מצרים? מדוע לא נשארו בארץ האבות?

מעמדו של יוסף נחלש כאשר לא נזקקו לו עוד, והוא נאלץ לבקש מאנשי "בית פרעה" שידברו באוזני פרעה לאשר להם קבורה "בארץ כנען" (נ, ה), וגם הבטיח לשוב.

יחד עם שיירת הקבורה עלו גם זקני מצרים ועבדי פרעה, ולא ניתן להימלט מהצביון המצרי בדרך ובעבר הירדן, עד שהכנענים ראו לנגד עיניהם "אבל כבד זה למצרים" (נ, יא). אבל הנורא מכול היו בני הערובה לחזרתם מצרימה – "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גֹשֶן" (נ, ח) – ספר בראשית מסתיים בגלות!

בדיוק על זה יתנהל המאבק החריף של משה מול פרעה החדש, שיסכים (אחרי הברד) ליציאה של גברים בלבד (שמות י, י-יא), ולקראת הסוף יאמר – "רק צאנכם ובקרכם יֻצָג" (י, כד). משה יענה בתוקף – "לא תשאר פרסה" (י, כו).

באדיבות אתר 929