בנימה אישית ומקרבת

ספר דברים כולל בתוכו כמה נאומים של משה, שהמרכזי שבהם הוא נאום המצוות, המתחיל בפרק י"ב, במילות פתיחה ברורות: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים" (י"ב, א), בדומה לתחילת קובץ החוקים בספר שמות. המצוות בקובץ שמפרק י"ב כוללות מגוון גדול של ציוויים מכל הסוגים, אולם דבריו של משה גם קודם לכן שזורים בציוויים. הציוויים האלה, מכיוון שאינם חלק מקובץ הלכות, הם כולם בהקשר של הכניסה לארץ, היחס ליושביה והכרתת העבודה הזרה: "לא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם, וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (ב-ג) וכן הלאה. המצוות כאן אינן תכלית לעצמן, אלא הן חלק מנאום המוטיבציה הגדול של משה לקראת הכניסה לארץ והעברת תפקידו לבא אחריו.

עם זאת, המסגרת הספרותית הזו, של נאום חינוכי, היא שמכתיבה את אופיו של כל הספר, ובמיוחד את אופיים של קטעי ההלכה המרובים שבו. בכל הזדמנות מודגשת המטרה החינוכית של העשייה. לפעמים מדובר בשבח ארץ ישראל, לפעמים בסדר חברתי, לפעמים בנימוקים סוציאליים והומניים, ולעתים במילות עידוד: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם... כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (ז-ח). אין דומה לספר הזה בריבוי המבעים הרגשיים, בריבוי הביטויים המבטאים כביכול מצבי רוח של הקב"ה, בניסיון להביא את האדם לקיים את החוקים מרצון ומהבנה. את מקום המשפטנות של ספר שמות מחליף פה הטון החינוכי והמשוחח: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (ו). גם הנימוקים ה"דתיים" של ספר ויקרא כמעט ואינם פה, ולא הקדושה לכשלעצמה היא סיבה לחוקים. אפילו בית המקדש נתפס יותר כמשכן שם ה', ובכלל מגמת המיעוט בקרבנות ובמקומותיהם ניכרת כאן.

כידוע, מחקר המקרא רואה בכל ההבדלים האלה אסכולות שונות, שבאו לעולם בזמנים שונים. אולם הסיפור המקראי מספר את עצמו בצורה עקבית ואחידה: ערב הכניסה לארץ, יש מקום לחזור שנית על כל מה שכבר ידוע, ולהוסיף פרטים חדשים המתאימים לסיטואציה החדשה, בהדגשים חדשים. לפחות מהבחינה החינוכית, לימדה אותנו התורה כי יש לחזור על אותו חומר בכל פעם בצורה חדשה, ואפילו על חוקים יבשים, בהתאם למצב השומע ולמקומו בחייו.

באדיבות אתר 929