במערה תפילה

מזמורי "מַשְׂכִּיל לְדָוִד" בספר תהלים (לב, מא, נב, נג, נד, נה, קמב)  הם מזמורי זעקה יוצאי דופן. גם במזמורי אסף (עד ו-עח) ואיתן האזרחי (פט) יש זעקה קשה, אבל על רקע היסטורי; במזמורי דוד, הזעקה היא אישית – פעמיים (לב, מא) מתוך הכרה בחטא, וחמש פעמים (נב עד נה, קמב), מתוך המרדפים במדבר יהודה, ההלשנות של הזיפים וההתנכרות של נבל, ומתוך הבריחה למערה, בתחושה של כמעט אבדן.

שונים מאד הם מזמורי "מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח" (מב עד מה, וגם מז), שהם שירי התבוננות וזיכרון על גילוי מלכות ה' בעולם, ובמיוחד בהיכלו, אבל אפשר לגלות גם בהם את שפל הגלות, ממנה בקעו שירים מופלאים אלה. בכל מקרה, ה"מַשְׂכִּיל" המקראי דורש את ה' בשירה.

התפילה, שנזכרה במזמור הקודם (קמא), עליה נאמר – "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב", נשמעת במלוא זעקתה במזמור זה (קמב). הבריחה של דוד ואנשיו למערה באזור עין גדי "עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים", נבעה מתוך רגע של משבר חמור, כי ליד "הַסֶּלַע... בְּמִדְבַּר מָעוֹן" כמעט נתפסו דוד ואנשיו.

"וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר, מִזֶּה, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר, מִזֶּה; וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת, מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים (=מקיפים כמו עטרה) אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו, לְתָפְשָׂם" (שמואל א כג, כו); זה קרה "בְּמִדְבַּר מָעוֹן, בָּעֲרָבָה, אֶל יְמִין (=דרום) הַיְשִׁימוֹן" (שם, כד), כאשר אנשי זיף ונבל הכרמלי עשו יד אחת עם שאול כדי לחסל את דוד ואנשיו. (הזעקה "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה... אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי" מתקשרת בדיוק "אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן", כנראה מקום שומם במיוחד, מדרום לסלע אשר "בְּמִדְבַּר מָעוֹן").

דוד היה על סף התהום בבורחו למערה, וכמעט "נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל", מתוך מצב זה בקעה התפילה במערה, והיא משלימה את הסיפור במדויק.

באדיבות אתר 929