במה גדולתו?

לפנינו תשובתו הארוכה ביותר של איוב לרעיו, תשובה המסכמת וחותמת במידה רבה את כלל טענותיו במחזור הוויכוחים הראשון. בפרק זה הוא משיב ישירות לטענתו של צופר. הוא מסכים לטענתו על חוכמת הא-ל האינסופית. אך הוא טוען, שאין בחוכמה זו רק שבחו של הא-ל, אלא גם נקודת תורפתו. הוא משתמש בחוכמה כדי לנקום באדם, כדי להתעלל בו וכדי להוכיח לאדם את אפסותו אל מול גדלות הא-ל:

"בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה?: עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה:... עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה: מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל:...  מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף: מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח:... מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם: מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר" (יב-כה)

בכך שב איוב לטענתו היסודית: האדם נועד כדי שהא-ל יוכל להתעלל בו ולהשפילו. הוא טען זאת גם כלפי טענת בלדד על משפטו של הא-ל. הוא הודה לו בקיומו של המשפט וה'צדק'. אך טען שהמשפט נועד אף הוא להתעלל באדם, שהרי הא-ל יודע את כל מסתרי האדם, וממילא יכול לתופסו על כל חטא של מה בכך ולשופטו על כך.

גם כלפי אליפז טען איוב טענות דומות: דרכו של הא-ל להיטיב לאדם היא רק אחרי עבור זמן רב, שבו סובל האדם עד מעבר ליכולתו. מול טענת אליפז:

"עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר: הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת: לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע" (ה', ט-יא)

עונה איוב: "הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלֹא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּוֹ: הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן: הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם:... עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר" (ט', ה-י)

גדולותיו של הא-ל כביכול אינן חסד אלא נקמה. לא בכדי אמר עליו רב (בבא בתרא טז): "עפרא לפומיה דאיוב".