בלשון ציורית, לא פילוסופית

המזמור הראשון "לְאָסָף" חותם את סדרת המזמורים (מב עד נ), שנאמרו"מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי", בתוכחה חריפה גם נגד צדיקים מקריבי קרבנות, אם הם נוטים למחשבה (האלילית!), כאילו ריבון העולמים זקוק לקרבנות, חס ושלום. הקרבנות הם צורך רק לאדם, להכיר תודה על כל הטוב, שהבורא גמל איתו, וזו זכות של כבוד להקריב קרבן תודה - כמובן, רק למי שראוי לעמוד לפני ה', כי לרשעים (מבחינה מוסרית!) אין מקום כלל להתקרב למקדש ולמזבח.

דברים דומים, בעיקר בהקשר המוסרי, כתובים במפורש בדברי הנביאים - שמואל וישעיהו, הושע ועמוס, מיכה וירמיהו - לדעתי, הם מפורשים גם בתורה, אם מבינים, שפרשיות יתרו-משפטים כוללות תנאים מוקדמים לעצם הקמת המשכן - צריכים להיות ראויים לעמוד לפני ה'. אבל ב"מִזְמוֹר לְאָסָף" יש דגש שונה, ובלשון ציורית, לא פילוסופית - בורא עולם כלל לא זקוק לקרבנות, כי כל הנבראים שלו הם.

באדיבות אתר 929