בלי דיבורים

הקדוש ברוך הוא שולח את משה למצרים, עם הרבה הסברים על מצוקת עם ישראל ועל רצון ה' לגאול אותם. משה מרגיש כי מידע זה, מזעזע ככל שיהיה, לא יכול לקדם בשום אופן את תהליך שחרור העם ממצרים. הוויכוח בין ה' למשה הוא על דרך הנהגת העם. משה סבור כי שנות העבדות יצרו אצל העם חוסר אמונה בכח לשנות, ועל כן שמיעת דיבורים אודות הצלה עתידית לא ייצרו אצלם תקוות. למעשה, סבור משה כי ההיפך הוא הנכון, והם אף יבוזו וילעגו לבעל הבשורה. משה מאמין בהנהגה אחרת, המתמקדת בשלב הראשון בחוש הראיה, בגירוי ויזואלי חריג, כפי שארע לו בעצמו במעמד הסנה. משה סבור שכפי שתופעה החורגת מדרך הטבע הסבה את תשומת ליבו בסנה, כך גם העם צריך אותות שיש בהם חריגה מדרך הטבע כדי ליצור בקרבם זיק ראשון של אמונה.

גם לאחר שה' נענה למשה ונותן בידיו אותות, משה ממשיך לסרב לשליחות:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד', י)

מרבית הפרשנים מסבירים את טענת משה ('לא איש דברים אנכי') כמתייחסת להיעדר כישורים רטוריים ראויים לעמידה בפני פרעה והעם. אולם, לאור נאום משנה תורה ונאומים קודמים המושמעים מפי משה, קשה לקבל פרשנות זו.

ניתן לפרש את דברי משה כהמשך הוויכוח על דרך הנהגת העם במצרים: האותות שה' נתן למשה היו אמורים להיות מלווים בדיבור (ולכן נאמר בפרק ד' פס' ט "ולא ישמעו לקולך..."), ומשה ממשיך להתנגד לשיטה זו של הנהגת העם על ידי הסברים ודיבורים. הוא סבור כי דיבור אל עם המצוי בתקופת עבדות כה ארוכה אינו יעיל, ועשוי לחבל בהשפעתם של האותות.

התנגדותו של משה להצעת הסיוע הא-להי בדיבור ובכח השפעתו, מביאה לצירופו של אהרן ולחלוקת התפקידים בין שני האחים. אהרן, כך נקבע, ימלא את תפקיד הדיבור, ואילו משה יבצע את האותות לעיני העם.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון