ביקורת או נחמה?

זכריה מנבא בשנת שתיים לדריווש (522 לפנה"ס), אך את הנבואה שבפרק ט' קשה לקרוא בתקופה הזו. הפרק נפתח באזכור המקומות דמשק, ארם, צר וצידון. ארם ודמשק נזכרות בראש הנבואה, אך בשנת 732 לפנה"ס האשורים הגלו את דמשק והחריבו אותה כך שבתקופת זכריה לא אמורה להיות דמשק. כך גם צור וצידון שנחרבו על ידי האשורים בשנת 720 לפנה"ס, 200 שנה לפני תקופת זכריה. ולא רק זאת אלא שזכריה מבקש בנבואה את מה שכבר אירע: "הנה אדני יורשנה והכה בים חילה והיא באש תאכל" (ד). גם החלוקה שיוצר זכריה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה (י) גם היא תמוהה לתקופה שמנבא זכריה ולא מתאימה לזמן נבואתו.

מסתבר שהנבואה שלפנינו הינה נבואה קדומה מימי עמוס והושע. התקופה שבה האירועים האלו מתרחשים קרובה לזמן נבואתם של נביאים אלו ומסתבר שזכריה ציטט נבואה מוכרת מימי ירבעם בן יואש.

כעת ניתן להבין את דברי הנבואה על המלך המתואר כ"עני ורֹכב על חמור" (ט) בשני אופנים:

כשהדברים נאמרו בתקופת עמוס, הנביא התכוון לבקר את השכבה הגבוהה שבעם שהם "המתאווים את יום ה'" (עמוס ה', יח) ויושבים בבתי השן. הנביא שבתקופת ירבעם בן יואש, מנבא שהמלך שיביא שלום הוא דווקא מלך עני, והוא יבוא רכוב על חמור - בתי השן והעושר המפורז לא יגאלו את עם ישראל, אלא ההיפך הגמור. הביקורת הזו משתלבת היטב בנבואת עמוס: "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק... לכן עתה יגלו בראש גולים" (עמוס ו', ד-ז).

זכריה לעומת זאת משתמש בנבואה הזו למטרה הפוכה לחלוטין. בהקשר של ימי שיבת ציון מדובר בנבואת נחמה גדולה. אפילו שהמצב הכלכלי רעוע ויש תחושה שתהליך הגאולה שהחל נעצר, דווקא אז זכריה מכריז שהמלך שיגאלנו הוא מלך עני, אחד מהעם שירכב על חמור ומעודד בכך את העם לראות בגאולה הקרבה.

סוכם ונערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך שיעור שהועבר בימי העיון בתנ"ך

לשמיעת השיעור המלא