בין שני השירים שבפרק

פרקנו, פרק ג', מתחלק לשני שירים: חיפוש לילי של הרעיה אחר דודה (פסוקים א-ה) ותיאור חתונתו של המלך שלמה (פסוקים ו-יא). ניכר שיש קשר בין שני השירים, אך מהו?

שאלה נוספת מתעוררת לנוכח הופעתו של המלך שלמה. דמות זו נזכרת בכותרת המגילה ונרמזת בכמה מקומות נוספים בה, אך כאן היא מופיעה בפעם הראשונה במרכז העלילה. ובכן, מיהו שלמה ומה תפקידו במגילה?

בפרשנות היהודית רווחת הקביעה ש"כל שלמה האמורין בשיר השירים קֹדש" (בבלי שבועות לה, ע"ב); ובמילים פשוטות יותר, שלמה הוא א-לוהים! הצעה מפתיעה זו פותרת את בעיית היעדרו של א-לוהים מן המגילה, באמצעות זיהויו של מלך מלכי-המלכים בדמותו של מלך בשר-ודם. ואם המגילה מספרת על נישואיהם של הקדוש ברוך הוא וישראל, אין מתאים מאשר לקרוא אותה בחג הפסח, שהרי סיפור יציאת מצרים נתפס גם הוא כמסמן נישואין אלו (ראו, למשל: ירמיהו ב', ב; הושע ב', טז-כב). אולם, אף שהצעה זו אפשרית כשעוסקים בנמשל, קשה לאמץ אותה כשעוסקים בשיר כפשוטו.

אפשרות אחרת היא ששלמה הוא אחד הדימויים של הדוֹד, האהוב. על פי קריאה זו, מתחוור גם הקשר שבין שני השירים שבפרק.

לאחר שבסוף פרק ב' מסופר כיצד הרעיה משלחת את הדוד ומבקשת שישוב בלילה (ב', יז), מתחיל פרקנו, פרק ג', בכך שהדוד אינו שב: "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו" (א). הרעיה, שחוששת שגירשה את דודה לבלי שוב, יוצאת אל הרחובות בחיפוש נואש: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבֲבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבֲבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם"? (ב-ג).

הפעם מסתיים המפגש עם השומרים בטוב, ובתוך זמן קצר מוצאת הרעיה את דודה: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי" (ד). הרעיה שוב אינה משלחת ממנה את הדוד, אלא אוחזת בו ומביאה אותו אל בית אמה. הבאת האהוב אל בית ההורים מצביעה על רצונם להינשא.

לאחר שהוחלט על החתונה, מוקדש השיר השני לתיאור הטקס. תחילה מופיעה הכלה אפופה ענני בושם: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (ו) ואחר כך מופיע החתן המפואר: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל" (ז). הטקס נחתם בקריאה: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (יא).

כפי שההחלטה על החתונה נופלת בבית אמה של הרעיה, כך טקס החתונה מסתיים עם אם החתן; וכפי שההחלטה על החתונה נחתמת בפנייה לבנות ירושלים, כך טקס החתונה נחתם בפנייה לבנות ציון.

אולם, הדמיון שבין השירים מדגיש את ההבדל ביניהם; השיר הראשון מתאר את הרעיה כדמות אקטיבית ונועזת הקמה ממשכבה בלילות, סובבת בעיר, מתעמתת עם השומרים ומשיבה אליה את דודה. ואילו בשיר השני מתואר המלך כדמות סבילה הנישאת באפריון שסובבים אותו גיבורים המגנים עליו "מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (ח). הרעיה נועזת מן הדוד והיא מוכנה להשקיע מאמצים רבים יותר במימוש הקשר.

באדיבות אתר 929