בין שבת לšabattu

מימי הבית השני ישנו ויכוח ער על פירוש המונח "ממחרת השבת" (טו) הנוגע לספירת העומר ולחגיגת חג השבועות. כידוע חז"ל פרשו את המונח כפי שאנחנו נוהגים כיום "ממחרת השבת" – ממחרת חג הפסח, ואילו קבוצות אחרות פרשו זאת "ממחרת השבת" – יום ראשון, לאחר יום השבת.

נדמה כי ניתן להגיע לפתרון מעניין מכיוון אחר. כבר בימיו הראשונים של חקר המזרח הקדום חוקרים שמו לב למילה האכדית šabattu שמזכירה את המילה העברית "שבת". בתחילה חוקרים ניסו לקשר בין השבת הישראלית ובין יום ה šabattu האכדי, אך הדבר לא עלה בידם מכיוון שפירוש המילה šabattu באכדית היא "אמצע החודש", ולא היום השביעי. כך למשל אומר אֶנְכִּי, אל החכמה הבבלי: "ina arḫi sebûti u šabatti tēliltam lušaškin rimka" שפירושו: בכל חודש, בשביעי וב"שבתו", את הטהרה אני משכין באמבט. מהמשפט הזה וודאי שהמילה šabattu לא יכולה להתפרש כיום השביעי בשבוע וכפי שעולה מטקסטים קדומים אחרים, משמעות המילה šabattu הינה אמצע החודש.

בהנחה שהתורה הכירה את המילה האכדית, ייתכן שהמילה ''שבת'' שהיא חלק מהמונח "ממחרת השבת" לא מייצגת את יום השבת, אלא את יום אמצע החודש, ה šabattu. אם ההנחה הזו אפשרית ונכונה, מסתבר שדרשת חז"ל המסבירה ש"ממחרת השבת" הכוונה ליום שאחרי החג, לא רחוקה. הפסח כזכור נחוג באמצע החודש בדיוק, ולפי זה "ממחרת השבת" הכוונה היום שאחרי יום אמצע החודש, ה šabattu, שהוא היום שלמחרת הפסח.

כתוב נוסף במקרא עשוי להתפרש היטב לאור הנחה זו. בסיפור על האישה הגדולה משונם מסופר שהיא רוכבת לאיש הא-להים, ואישהּ שואל אותה למה היא הולכת דווקא היום: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אתי [אַתְּ] הלכתי [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם לֹא-חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב ד', כג). אזכור השבת כאן עשוי לעורר תמיהה, האם נסיעה בשבת או בכלל יציאה מהעיר היו מותרים? אך אם מניחים שהשבת כאן היא ה šabattu, יום אמצע החודש, התהייה מתיישבת, במיוחד לאור הידוע ממסופוטמיה שיום אמצע החודש היה יום מיוחד וחגיגי, בדומה לראש חודש.

כך אולי ניתן לפתור את המחלוקת הנושנה, בלי לעקור את פשוטי המקראות. ממחרת השבת הינו היום שלאחר יום אמצע החודש, יום לאחר הפסח, יום לאחר ה šabattu.