בין קודש לחול

כדי לכונן קדושה נחוצות שתי פעולות מנוגדות. מצד אחד, יש לפרוש מן החולין: בשבת פורשים מן המלאכות, במקדש פורשים מן הטומאות. מצד שני, יש לעשות פעולות לבניית הקודש: בשבת על־ידי מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" (כ', ז): הדלקת נרות, קידוש וסעודה. כינון הקדושה במשכן נעשה על־ידי בניית המבנה עצמו, ועל־ידי עבודת הקורבנות. והנה, אותן המלאכות שמשמשות לכינון הקודש במשכן, ולבנייתו, הן הן מלאכות החולין שמהן צריכים לפרוש שומרי השבת.

מכאן נלמד עיקרון מהותי למושג הקדושה. המקום הקדוש, או הזמן הקדוש, אינם מצויים מחוץ לעולם. אין זו בריחה מן המציאות, ואין מדובר בחפצים או במקומות מיוחדים, בעלי תכונות פלאיות או שמתרחשים בהם נסים. השבת והמקדש אינם בבחינת "משולש ברמודה", שבו כביכול אפשר להתמגנט ולפרוח מן העולם אל מה שמעבר לו. המשכן אינו אלא מערכת חומרים רגילה בתכלית, המשמשת גם בבנייה של חולין. אותו הזהב המשמש לתכשיטי נשים, יכול לשמש לעגל, ויכול לשמש לכלי המקדש ובגדי הכהונה. אותה ארץ ישראל המהווה בסיס להופעת רוח הנבואה, היא ארץ כנען שבה התרחשו התועבות הכנעניות במלוא חרפתן.

העשייה של האדם היא שמחוללת את הקדושה. היא גם זו שמחללת את הקדושה.
לכן גם העשייה וגם הפרישה מתקיימות על אותו מישור: המלאכות המשמשות לבניית החולין, יש לפרוש מהן בשבת, כדי ליצור זמן של קדושה; אותן מלאכות משמשות גם לבניית המשכן אך הפעם כדי ליצור מקום של קדושה.

כי בסופו של דבר אין התכלית לברוח מעולם המעשה אל עולם שכולו טוב, עולם של מלאכים. התכלית היא להתאזר עוז בימים ובמקומות המקודשים, כדי להכניס את הקודש אחר כך אל חיי היומיום. ואז: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (י"ט, ו).

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר