כגודל המשימה והאתגרים הרובצים לפתחו של המנהיג כך עוצמת הקשיים שיעמדו בפניו, ולשם כך עליו להתאזר בענווה גדולה ולדעת לשתף במנהיגותו גם אנשים נוספים.
"נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (יח).
משה הגיע למעלה המנהיגותית הגבוהה ביותר שזכה לה מנהיג מקראי או ישראלי אי פעם - הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוליך אותם במדבר ארבעים שנה אל הארץ המובטחת ומעל לכל - העביר להם את החוק והתורה במעמד חד פעמי ובעל משמעות נצחית.
למרות כל אלו, משה נתקל בקשיים ובמכשולים מהרגע הראשון לתחילת דרכו. עוד בלידתו בסיכון לחייו, כשיצא אל אחיו ונתגלה ונאלץ לברוח מפני פרעה, בעמידתו לפני ה' במעמד הסנה בקושי שלו לקחת את התפקיד, בעמידתו אחר כך מול ישראל ומול פרעה, ובעיקר לאורך ההנהגה במדבר עד הסיום הטרגי של חייו ומפעלו רגע לפני הכניסה לארץ בסוף התורה.
איך אפשר להבין את הניגוד הגדול הזה בין התפקיד האדיר, העשיה יוצאת הדופן והפלאית ובין הקשיים והיאוש במהלך הדרך?
נדמה שסיפורו של משה מלמדנו שעוצמת הקשיים שעומדים בפני המנהיג תואמת את גודל המשימה והאתגרים שרובצים לפתחו.
הדרך להתמודד עם ניגוד זה היא הכרה בקושי וענווה גדולה.
מסתבר, שגדולה וענווה חייבים להגיע יחד. משה הנביא הגדול היה גם הענו מכל אדם. נראה שמסיבה זו הוא נבחר. ובזכות תכונה זו התמודד עם קשיים אלו.
רגע לפני מעמד הר סיני בו הוא עומד לתווך את ההתגלות ואת התורה בין ה' לישראל, דווקא אז הוא נזקק לעצתו הפשוטה כל כך של חותנו יתרו לשתף במנהיגות אנשים נוספים.
כבדות התפקיד של משה כנביא, כמושיע וכמנהיג יכולה להכריע אותו. העזרה שהוא מקבל משבעים הזקנים בעצת יתרו, והתמיכה שהוא מקבל לידיו הכבדות מאהרון וחור במלחמת עמלק, עוזרים לו להחזיק מעמד במשא הכבד העומד לפתחו.
רק מי שינהיג בענווה, יידע לקבל עצות ולהסתייע במקורבים אליו ובאנשי מקצוע נוספים יוכל לשרוד, וגם זה בקושי, את משימת ההנהגה והשלטון הקשים מנשוא.