הן משה והן ירמיהו מתנגדים לשליחותם, אך התנגדותו של משה עזה יותר. נראה שההבדל נובע מכך שמדובר בשתי שליחויות שונות במהותן - בעוד ירמיהו נשלח לשמש כשופרו של הקב"ה, נשלח משה כנביא להנהיג את העם.
משה מגלה התנגדות נמרצת ועזה למינוי המוטל עליו, בעוד ירמיהו איננו מתנגד אלא רק מבקש חיזוק. טענתו על גילו הצעיר וחוסר בגרותו היא טענה עניינית, ומרגע שמובטחים לו תמיכה וסיוע על ידי הקב"ה, הוא נרגע ומקבל את המשימה ללא ויכוח נוסף. משה, לעומת זאת, איננו טוען טענה לגופו של עניין על חוסר התאמה לתפקיד ואין בפיו אלא טענות כלליות היכולות להאמר על ידי כל אדם שהייתה מוטלת עליו משימה דומה. טענת "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג', יא) מעידה על ענוותנותו של משה, אך אין היא מהווה הנמקה מדוע דווקא הוא איננו מתאים לתפקיד. אין כאן פגם באישיותו או ביכולותיו של משה אלא חוסר רצון לקבלת השליחות המוטלת עליו. שלא כירמיהו, המקבל את דברי החיזוק של הקב"ה וחדל מטענתו, משה איננו נרגע לאחר הבטחת הקב"ה וממשיך להתווכח נמרצות.
ישנו הבדל משמעותי בין משה לירמיהו. משה קיבל מינוי כנביא הנשלח להנהיג את העם. בדרך הנבואה הקב"ה התגלה אליו ובגלל מעלותיו הרוחניות הוא נבחר אך התפקיד הוא הנהגה מדינית. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, משה נרתע מכך ומנסה לסרב, אך חשוב להדגיש שהוא מסרב לתפקיד של נביא-מנהיג. ירמיהו, לעומתו, אינו מקבל מינוי של מנהיג אלא הוא אמור לשמש שופר לקב"ה ועל כן אין הוא מתנגד אלא מקבל את החיזוק האלקי ומסכים להנבא.
באותן אופן, הדגשת קדושת הגוף של הנביא נובעת מהיותו שופרו של הקב"ה. היות וירמיהו עושה זאת מבטן, קדושתו היא מרחם. ברם, נביא-שליח איננו פועל ככלי של הקב"ה אלא מכוח גדלות האדם שבו ועל כן הגדרתו אחרת. משה קיבל חיזוקים אחרים כי "הראה לו אות גדול לחזק את לבו והוא אות הסנה והאותות האחרים שנתן בו יכולת לעשותן לפני פרעה" (רד"ק לירמיהו א', ה).
לדברינו, התשובה היא כפתור ופרח. ירמיהו שהיה נביא שופר קיבל חיזוק ביחס לקדושתו, ואילו משה שהיסס ללכת כנביא-מנהיג קיבל כלים שיועילו לחזק את כושרו המדיני, וזה עדיף לצרכיו.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון