בין אשדוד לירושלים

הצבא האשורי עלה על אשדוד וירושלם עצרה את נשימתה. סביר היה, ואיננו יודעים מדוע זה לא קרה, כי אחרי כיבוש אשדוד יפנו האשורים לירושלים אל עבר חזקיה השכן התקיף ביותר התומך בעזירו מלך אשדוד, והנה הדבר הזה לא בא, הצבא האשורי גמר את מלאכתו באשדוד ונסוג.

בירושלים רפתה המתיחות וכל החרדה הגדולה פגה והייתה הרווחה. והנה כאן העוקץ של הנבואה. יש כאן הפתעה מחרידה שנועדה לזעזע את עם ירושלים שחזר לשאננותו. מה היא ההפתעה הזאת? נאמר לישעיהו "לך ופתחת השק מעל מתניך" (ב). עד כאן מובן וטבעי. עד עתה היה שק על מתניך כי בקשת רחמים, חרדת, פן יעלו האשורים ויעשו לירושלים מה שעשו לאשדוד. עכשיו הייתה הרווחה, "לך ופתחת השק מעל מתניך".

אתה סבור, משום שהגיעה השעה לשמוח על הצלת ירושלים. אבל כאן באה התדהמה, והנבואה ממשיכה, לא כפי שאתה סבור "ופתחת השק מעל מתניך" על מנת להחליפו במלבושי כבוד, אלא "ונעלך תחלץ מעל רגליך וגו'" (שם). במקום שק, לך ערום ויחף, כי לא ניצלה ירושלים כמו שההמון סבור, לא הגיעה השעה לשמוח, אלא אדרבא, האמת היא שהסכנה גברה שבעתיים, ולכן "הלך ערום ויחף" (שם) עכשיו. זה היה בשנת 713.

ואמנם אנחנו יודעים שאחרי שהומלך אחימתי, אחיו של עזירו, שכפי הנראה היה מנאמני אשור, על ידי האשורים, חזר עם אשדוד ומרד בו והמליך מלך אחר תחתיו - את ימני, אחרי כן בא סרגון וכבש את אשדוד ועשה בה שפטים גדולים. הנביא ניבא זאת מראש, הזהיר שלא הגיע הזמן לשמוח.

הכתובת האשורית מספרת, כי לאחר שהמליכו את ימני באשדוד, שהיה גם כן מרדן אנטי-אשורי, שלח הלה שליחים לפלשת, ליהודה, לאדום ולמואב. האשורים מזכירים במפורש שכל אלה הצטרפו אל הברית שבראשה עמד פרעה ובאותן השנים הולך ישעיהו ערום ויחף על מנת להזהיר את העם מלהצטרף למרד שהלך והתלקח וחזר והתלקח באשדוד, מתוך ביטחון בכוחה של מצרים. בא הנביא ואומר: לא רק אשדוד תחרב ותינגף אלא גם מצרים, המעודדת את כל הפעילות הזאת, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף" (ד).

עוד על הרקע ההיסטורי של הפרק ניתן לקרוא בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן נון

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך 

לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת