הנביא מדמה את השיחה שבין ישראל לקב"ה לשיחה שבין אישה המתלוננת על בעלה לבין בעלה המשיב לה. האישה סבורה שבעלה עזב ושכח אותה אך הוא עונה לה שהוא לא ישכח אותה לעולם, בניה ישובו אליה והיא תתקשט בהם ככלה.
הנביא מדמה את השיחה שבין ישראל לקב"ה לשיחה שבין אישה המתלוננת על בעלה לבין בעלה המשיב לה.
תלונתה של ציון כפולה: "עזבני ה', וה' שכחני" (יד). עזיבה היא עניין טכני: אפשר לעזוב אישה, ולהמשיך לחשוב עליה. שכחה היא עניין שבנפש: השכחה היא מחיקת הקשר; היא עזיבה שאין אחריה שיבה. ציון מתלוננת: "עזבני ה', וה' שכחני" - עזב, ואחר כך גם שכח.
בתשובת ה' הדימוי הוא של אישה ביחס לילדיה. "התשכח אשה עולה?" (טו) התשובה הצפויה היא: "לא"! וה' ממשיך: "גם אלה תשכחנה" (שם). התשובה מעוררת חרדה: לא רק אישה שוכחים, גם את הילדים שוכחים! וההמשך מרגיע: "גם אלה תשכחנה - ואנכי לא אשכחך" (שם).
האישה העמידה עצמה מול אהובה; כנסת ישראל טוענת כלפי ה': "ה' שכחני". ותשובת ה': אדם יכול לשכוח את אשתו; אישה יכולה אף לשכוח את עולליה; אבל אני "לא אשכחך". הקשר שבין ה' לישראל חזק מקשר אהבה; חזק אף מקשר דם.
"הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד" (טז) - הקב"ה מופיע כאן כאוהב האומר: אינני יכול לשכוח אותך; הרי את חקוקה על כפות ידי. ומן המשל, לנמשל: "חומותיך נגדי תמיד" - אני רואה לנגדי את חומותיך ההרוסות; איני שוכח. אינני יכול לשכוח.
ציון משולה לאם, אך בניגוד לאישה, שקודם נאמר בה כי היא שוכחת את בן בטנה, על ציון יאמר: "מהרו בניך, מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (טז). מהרו בניך לבוא - ומהרסיך, לצאת. והתיאור מתרחב: "כלם נקבצו באו לך" (יח). ומתיאור הבנים, חוזר התיאור אל אישה ביחס לאישה: "כלם כעדי תלבשי, ותקשרים ככלה" (יח).
נשים לב כיצד התרחבה התמונה: האישה, שלפני רגע התלוננה כי בעלה עזב אותה ושכח אותה, אף לא הזכירה את ילדיה. אולי אין לה ילדים, ואולי גם ילדיה עזבוה ונדדו למרחקים. ועכשיו, היא מופיעה בשתי תלבושות: היא אם המשתאה על בניה הרבים השבים אליה, והיא מתקשטת בבניה, ככלה המתקשטת בפני בעלה.
ולאחר תיאור מרגש זה, מפענח הנביא את משלו, ועובר לנמשל: "כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך..." (יט)
ולסיום: "הנה אשא אל גוים ידי... והביאו בניך בחוצן... והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך... וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קוי" (כג)
האישה, האם, היא עכשיו נערה מתפנקת: "מלכים אומניך, ושרותיהם מניקותיך". יש לה מינקת, יש לה אומנת. וכל זאת למען דעת כי תבוא גאולתה, "כי אני ה' אשר לא יבושו קוי" (כג).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר דעת