בזכות הבנים

מזמור ט"ז הינו אחד המזמורים המופלאים שבספר תהילים, והפסוק המשובץ בו כפנינה יקרה: "שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (ח) שגור בפי כל וחרות על עמוד בעל התפילה.

פרק זה נהגו לאמרו בעת הלווית המת ובבית האבל - בימים שאין אומרים בהם תחנון, ואכן הקשר בינו לבין סוגיית המוות והשאול בולט בפסוקים החותמים את הפרק, כגון:
"לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי 
אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (ט) (מצודות דוד: ״בשרי ישכון אחר המוות לבטח״)
"כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל
לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" (י) (מצודות דוד: ״לא תכלה נפשי בקבר עם הגוף״)

ברם במסגרת עיון זה רצוני להתמקד בפסוקים הפותחים את המזמור, שגם בהם גנוז לפי מיטב הבנתי, הטעם לאמירת מזמור זה בבית האבל, אם כי מזווית שונה.

בפסוק ב אנו קוראים: "אָמַרְתְּ לה׳ אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ". מיהו האומר לה׳, ומה פשר הביטוי הסתום "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ"? בביאור פסוק זה הבה נלך בעקבות רש״י: ""אמרת לה'" - לנפשו היה (דוד) אומר: אמרי את לה׳ "טובתי בל עליך" - טובות שאתה עושה לי, לא עליך הם לגמלני, כי לא בצדקתי אתה מטיב לי".

פירוש יקר זה משווה לביטוי - "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" - אופי של צידוק הדין, והוא מכריז ואומר: ריבונו של עולם! כל מה שנתת לי - בחסד ולא בזכות, שהרי אינך חייב לי כלום: "ה' נָתַן וה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א׳, כא). ומכאן מובן למה נאמר פרק זה בבית האבל.

אלא שבשונה מצידוק הדין הרגיל, ישנה בפרק זה תובנה נוספת המשנה את הכל:
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה -
וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" (ג)

ושוב נזדקק לפירוש רש״י ההולך בעקבות הגמרא במסכת מנחות (דף נ"ג ע״ב): ""לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה": בשביל הקדושים אשר המה קבורים בארץ, אשר התהלכו לפניך באמת. "וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם" - הם האדירים אשר כל חפצי בם וכל צרכי נעשים בשבילם (בזכותם)".

ובכן אומר דוד המלך: לא בזכותי אני בא לבקש רחמים עלי ועל עמך ישראל, כי מי אני ומה חיי - אפס וכלום. אבל בזכות הקדושים - אשר התהלכו לפניך באמת ובאמונה, אני מפיל תחנוני. ומי הם אותם קדושים? בגמרא במסכת מנחות אמרו שהם האבות הקדושים: "אברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחילה בעולם".

אבל דומה שניתן להרחיב ולומר, שלא רק בזכות אבות אנו באים אלא בזכות הבנים - בני ציון היקרים - שמסרו נפשם על קדושת השם במרוצת כל הדורות, ובמיוחד בדורנו - דור התקומה, והם הם "הקדושים אשר בארץ המה" - שגם במותם נקראים חיים ובזכותם אנו מתהלכים בארצות החיים.

ואחתום בנימה אישית:
כל אימת שאני מגיע לבית העלמין או לניחום אבלים על בנים שנפלו במסירות נפש על קדושת השם, העם והארץ, אני נזכר בפסוק זה:
"לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה
וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם".

ואני מבקש בחשאי מריבונו של עולם:
עשה למענם אם לא למעננו,
עשה למענם והושיענו!

באדיבות אתר 929