רבים עמדו על הפערים שבין הנביאים של ימי בית שני ובין הנביאים "הראשונים". אך מסתבר שכאן זכריה ממשיך דווקא את הדרך של נביאי בית ראשון.

 

העם שואל את זכריה בפרק ז' על ביטול צומות החורבן, וזכריה עונה בפרקנו תשובה מורכבת: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (טז-יז).

זכריה טוען שביטול הצומות לא קשור רק לבניית המקדש ולשיבת ציון אלא גם להתנהלות המוסרית של העם, וכך גם הוא חותם את דבריו: "והאמת והשלום אהבו" (יט). זכריה צועד כאן בדרכי "הנביאים הראשונים" (ז', יב) שביקרו את קיום הפולחן ללא התנהגות מוסרית בסיסית (עמוס ה', כא-כה; מיכה ו', ז-ח; ישעיהו א', י-כ; ועוד).

בפרק ח' משתמש זכריה בביטויים שמזכירים מאוד דווקא את נבואות ירמיהו:"הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה" (ירמיהו ז', ח-י). וכן "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (ירמיהו ט', ג-ד).

זכריה ממשיך את הקו הרעיוני של הנביאים "הראשונים" ואינו מחדש דבר שלא אמרו קודמיו. זכריה בכוונה משתמש בנבואות ירמיהו, הנביא האחרון שהעם זוכר ומכיר. הוא משתמש בנבואות ירמיהו כדי לעודד את העם לשמוע לדבריו ולהיזכר מה קרה לדור שלא שמע לירמיהו ומה עתיד להתרחש בדור הנוכחי: "כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ" (יד-טו)