"מי יתן לי אבר כיונה" (ז) אומר המשורר ומבקש לברוח הרחק אל המדבר. הוא איננו חושש מחיות המדבר כי אם מבני האדם. וככל שהיו אלו קרובים יותר כך מרה יותר תחושת הבגידה. את תחושתו זו של המשורר ראינו לאורך ההיסטוריה כולה.
"וָאֹמַר מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה" (ז-ח).
מנהיגים רבים בהיסטוריה שלנו ובהיסטוריה האנושית ביקשו לפרוש. קצה נפשם במאבק הבלתי פוסק באויבים מבית ומחוץ, בשחיתות ובעוול. ומטבע האדם, ככל שהיריב היה קרוב יותר - רדיפתו כואבת יותר. ככל שהמתיקו יחד יותר סודות - מרה יותר הבגידה.
אין צורך להזכיר את הרצחנות הגרמנית בימי ההשמדה, אך לרבים מהיהודים הכאיבה יותר בגידתם ורצחנותם של שכניהם, הפולנים, האוקראינים, הליטאים, ההונגרים, כמעט כולם. אבל המורסה הנוראה מכל היא בגידת בני עמם - היודנראטים, הקאפו. בשנות החמישים בארץ היו כמה ניסיונות להעמידם לדין. עד השיא במשפט קסטנר. אך לאחריו משכה המדינה ידיה מהניסיון לבוא חשבון עם אלו שהסגירו את אחיהם למוות ולעינויים. זה היה כואב מדי.
וכן ראינו בימי ניל"י: את רדיפת התורכים יכול היה לישנסקי לשאת, ואף יכול היה לקבל אותה כמובנת מאליה. את ניסיונם של אנשי השומר לרצוח אותו - לא יכול היה לקבל. זו הובילה אותו לגרדום בדמשק. וכן בימי מלחמת המחתרות בבריטים: ככל שהמסגיר היה קרוב יותר הייתה הבגידה ארסית וקטלנית יותר. ימי "הסזון" היו פצע פתוח בלב לוחמי אצ"ל ולח"י, אך על ההלשנות וההסגרות לאחר הפילוג בתוך הארגון הצבאי הלאומי - התקשו אפילו לדבר.
אם דוד הוא משורר המזמור הזה, הנרדף בידי שאול ובידי כל מי שמשים עצמו בעל בריתו ומשרת האינטרסים של שאול, או אם על בגידת רעו אחיתופל הוא מדבר (על פי המדרש) - קל לנו לראות את דוד המצרף מעשה למשאלת לב ונמלט למדבר. אין הוא זקוק ל"אבר כיונה" (ז) כדי לרדת למדבר יהודה, מהלך שעה קלה. אבל גם אם נתקשה בייחוס המזמור לדוד עצמו (שהרי הוא לא זכה בחייו להתפלל עם חבריו בבית המקדש - "בבית אלוהים נהלך ברגש"; טו) - כבר אמרו חכמינו: "כל מה שאמר דוד בספרו כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו" (מדרש תהילים י"ח).
המִדְבָּר אליו הוא נושא נפשו הוא ארץ ההפקר, ארץ לא-אדם כי לא מחיות המדבר מְפָחֵד האדם, כי אם מבני האנוש. כי אדם לאדם זאב.
אבל לא רק ממבקשי נפשו בורח המשורר. יותר מהם הוא מנסה לברוח מנפשו שלו. מהפיתויים המיידיים שהעיר מזמנת, שהשלטון מזמן, או מהקולות הקוראים בו למלא שליחות. ההיסטוריה האנושית מלאה בנמלטים כאלה אך נכתבה בידי אלו שלא ברחו, או שמצאו מקלט לרגע, אספו כוחות ושבו למלא את ייעודם.
באדיבות אתר 929