לפניכם קטע מתוך דף הלימוד של "מתן על הפרק" בו תמצאו שאלות מנחות והרחבות לעיון והעמקה:
1. עיינו בל"ז, כג-כד. כיצד מסכם אליהוא את יחס האדם כלפי ה' ומה המסקנה שהוא מסיק מכך?
2. במה לדעתכם נבדל אליהוא מהרעים? עיינו גם בדבריו של פרופ' קליין, עולם התנ"ך עמ' 175 :
מתחילת הספר ועד פרק ל"א התנהלו ויכוחים - על רקע הוויכוח השמימי בין האל לשטן - בשני מעגלים: 1. ויכוח בין איוב לרעיו; 2. ויכוח בין איוב לא-ל. הוויכוח בין איוב לרעיו פרץ עקב כישלונם של רעי איוב למלא את תפקידם כידידים, הבאים לנחמו ולהיות לו למשענת בשעת צערו. תחת זאת הם האשימוהו בחטאים שלא חטא והוכיחוהו על לא עוול בכפו. איוב, בנוסף לאסונות שפקדוהו בתחילת הספר, נשאר בודד, וחש שרעיו בגדו בו. לפיכך לא נותר לו לאיוב אלא לפנות לא-לוהיו ולהתחנן לפניו שיערוך לו משפט הוגן (ט', ב-ד, יד-כא; י', ב; י"ג, ג-כח). הנושא המרכזי בוויכוחו עם הא-ל הוא תלונתו על העדרו של הליך משפטי זה, שיכלול שופט בורר, ושבו יוכרז על איוב כעל אדם חף מפשע. מוטיב המשפט מגיע לשיאו בפסוקי החתימה של פרק ל"א. את ויכוחו עם הרעים זנח איוב זה כבר, בסיומו של פרק כ"ה. עתה הוא מתרכז בדרישה מן הא-ל להופיע למשפט ציבורי. הוא חותם בחתימת ידו על רשימת טענותיו ומביע את משאלתו האחרונה: "מִי יִתֶּן לִי שׁמֵֹעַ לִי הֶן תָּוִי שַׁ-דַּי יַעֲנֵנִי וְסֵפֶר כָּתַב אִישׁ רִיבִי" (ל"א, לה), בכך "תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב" (ל"א, מ), בציפייה דרוכה להופעת האל. אך בנקודה זו מופיע אליהוא, הנוטל על עצמו את תפקיד הבורר, ותשובת האל נדחית לעת עתה.
אליהוא מצדיק את תפקידו, מזמן את איוב לשימוע, מפרט את האשמותיו, דוחה את תביעת איוב שהאל יופיע למשפט, משום שהדבר בלתי אפשרי וגם לא הכרחי, שכן האל "מתקשר" עם האדם בדרכים שונות ובלתי ישירות. אליהוא מזמן חבר שופטים, המכריע את גזר דינו של איוב. הוא מאמין שהאל כבר איננו מתגלה לאדם, ואינו מדבר אליו ישירות. נאומיו של אליהוא הם אפוא הגיוניים ובעלי משמעות ברצף הכולל של סיפור איוב. הוא סיפק לאיוב את ההליך המשפטי שביקש, ואיוב נמצא אשם בבית-דינו של אליהוא. התגלות ה' מן הסערה היא סיום מפתיע ביותר. מעני ה' באים כתשובה אלוהית בלתי צפויה המעלה את הוויכוח בין איוב לאל לרמה חדשה. האל, שהסתתר עד כה, מופיע לפני איוב בניגוד גמור לתפיסת אליהוא. הבורר האנושי הופך לחסר משמעות בפני נאומי האל הכול יכול. את הרעים הוא שופט בפרהסיה בסוף נאומו (מ"ב, ז) את אליהוא מיותר לשפוט, שכן הוא חרץ את משפטו במו פיו, בלשונו ובסגנון דיבורו, ובעיקר חרץ את משפטו הסיום המפתיע של התגלות האל.
ואשר לסגנון אליהוא, הריהו משקף עיצוב מכוון של דמות חדשה, בעלת צביון השונה באופיה מדמותם של הרעים. אשר לטענה שבנאומי אליהוא אין כל רעיון חדש לבעיית הסבל שהעלה איוב, הרי זו נופלת כאשר נאומי אליהוא אינם תשובה לבעיה תיאולוגית, אלא בראש וראשונה "תשובה" משפטית דרמטית. במסגרת המשפטית הזו נאומיו אינם חזרה על דברים שאמרו הרעים, אלא כל נאום מתייחס לטענות המשפטיות של איוב ותשובתו החלופית של אליהוא. תפקידו המשפטי של אליהוא הוא הנושא החשוב בעלילת ספר איוב - ולא בשורתו התיאולוגית. מבחינה דרמטית נאומי אליהוא הם סיום פורמלי ברוח האמונה הדתית של דור צעיר, המנסה להגן על האל בהעדרו. התגלות האל מן הסערה הופכת את הקערה על פיה, ושמה ללעג את ניסיונו של אליהוא להיות לפה לא-לוהים.
למעבר לדף הלימוד המלא מתוך התכנית "מתן על הפרק"