א-לוהים מחפש את הויכוח

משה נדד עם צאן יתרו "אחר המדבר" (ג, א), וכך הגיע אל הר הא-לוהים, לחורב. בפעם הראשונה מאז תקופת האבות יש שוב איש עצמאי (היפוכו של יוסף) שגדל בבית פרעה ויצא ממצרים – והנה שוב מתגלה ה' בשמו המיוחד, הפרטי, שאיננו אלא 'פועל' המבטא נוכחות פעילה, מושיעה – "אֶ-היֶה אשר אֶ-היֶה" (ג, יד) עִם משה ועִם ישראל בדרך התלאות הארוכה.

כאן החל ויכוח ממושך על השליחות: לא יום ולא יומיים – "לא איש דברים אנֹכי, גם מִתמוֹל, גם מִשִלשֹם, גם מאז דברך אל עבדך" (ד, י) –

אולי שבוע? אולי שנה? אולי שנים רבות?

הנושאים מגוונים: הקשר לאבות, השליחות להצלת הבנים מלחץ מצרים, גילוי המשמעות של שם ההוויה (בשני שלבים, בנגלה ובנסתר), עבודת הא-לוהים ביציאת מצרים "על ההר הזה" (ג, יב), השליחות אל פרעה בניסוח מפורט, האותות לבני ישראל, ולבסוף, בחרי אף, צירוף אהרן לשליחות שמשה נרתע ממנה.

ביסוד הדיון, שהתורה מסכמת בעבורנו פרקים פרקים, עומד הוויכוח הגדול בין "מי אנֹכי" לבין "כי אֶ-היֶה עמך" (ג, יא-יב), "ואנֹכי אֶ-היֶה עם פיך" (ד, יב) – הנבואה הישראלית מופיעה מתוך ויכוח ולא מתוך הכנעה – אברהם עמד לפני ה' בוויכוח נוקב על צדקה ומשפט (בראשית יח, כב-כו), ומשה, גדול הנביאים, הוא גדול המתווכחים. ה' רצה ובחר נביאים לוויכוח, מתוך עם מתווכח.

בימי ירמיהו, כאשר תם הוויכוח הגיע החורבן והסתלקה השכינה. כך קרה גם במצרים, כשהסתיים הוויכוח נעלם שֵם ההוויה במלוא משמעותו כנוכחות פעילה.

באדיבות אתר 929