א-להי הלוויות?

מזמור ס"א בתהילים עוסק בנושא המוכר לנו ממקום כל שהוא: עם ישראל עסוק במלחמה נגד אויב הנמצא בצפון, וממרחקים, ממקום הקרב, הוא מתפלל בגעגועים לארץ ישראל. המתפלל נמצא בקצה הארץ (ג), ומשם הוא קורא לא-לוהים: "שמעה א-לוהים רינתי, הקשיבה תפילתי" (ב). ומהי הבקשה? "כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב. אגורה באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה" (ד-ה). המתפלל מבקש מחסה מפני אויב. אך לא די לו במחסה. הוא מבקש יותר ממחסה. הוא מבקש לחסות בצל כנפי השכינה. והיכן מקום זה? בעל המזמור ממשיך: המקום הוא: "ירושת יראי שמך" (ו), בארץ ישראל ובירושלים.

אך מדוע נזכר המתפלל באלוקיו רק בהיותו במלחמה רחוקה? מדוע בארץ לא התפלל במסירות כזאת? בעל המדרש שואל את השאלה הזאת בכל חריפותה. נשמע את דבריו: "אמר להם הקב"ה: מקצה הארץ קראתם אותי, כשהייתם בארץ, לא קראתם אותי!... כשהייתי בתוככם - לא קראתם אותי!..." (ילקוט שמעוני)

השאלה נשארת ללא מענה. מדוע זוכר עם ישראל את אלוקיו, רק כאשר הוא בגלות, במלחמה, בכאב? האמנם אלוקי ההלוויות ה', ולא אלוקי החתונות? כל אחד רוצה הלוויה יהודית, ובית קברות יהודי - אבל חתונה המנוהלת בידי רב - יכולה להיות נושא לויכוח. "מקצה הארץ אליך אקרא" (ג) אומר בעל המזמור. והדרשן שואל אותו בחיוך מלגלג: מדוע דווקא מקצה הארץ? ומדוע כשהייתם בארץ, כשהייתי בתוככם - מדוע אז לא זכרת לקרוא בשמי?

עובדה: הדרך אל הא-לוהים עוברת את מסלול הכאב והצער "תשב אנוש עד דכה, ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ', ג) - עד דכדוכה של נפש. כאשר הנפש מדוכדכת, זוכר האדם את הא-לוהים. הבדיחות של הליצנים אינן מדברות אז אל ליבו. והדרשן ממשיך וזועק: מה שאתם זוכרים עכשיו, אל תשכחו כאשר תשובו מן המלחמה. את שאתם יודעים בימי מלחמה - זכרו גם בימי שלום. התחילו את התפילה מקצה הארץ. סיימו אותה כאשר אתם בבתיכם בשמחה ובאושר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת