את הלב לא נוטשים

לב האדם הוא המרכז שממנו נשאבת החיות כולה. על כן בעולם הסמלים הלב הוא מוקד החיים, הוא התוֹך שמזין את הכל. מהו הלב של עם ישראל? מהו הדבר שמכונן את חייו, מכונן את זהותו של העם? את השאלה הזו שואל המדרש באיכה רבה. אחת התשובות לשאלה, מצויה בפרקנו.

""זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיהו ד', יח).

זו סנהדרי גדולה שהן קרויין לבן של ישראל, דכתיב: "לבי לחוקקי ישראל" (שופטים ה', ט).

דבר אחר ... זה בית המקדש כמד"א (= כמו שנאמר) "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (דברי הימים ב ז', טז).

דבר אחר: "כי נגע עד לבך". זה הקדוש ברוך הוא.

אמר ר' חייא איכן מצינו שנקרא הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל? מן הדין קרייא (=מהפסוק הזה): "צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהילים ע"ג, כו)".

(איכה רבה פתיחתא טז)

המדרש דן בפסוק בירמיהו המתאר את רעתם של עם ישראל שנגעה עד לבם. המדרש מציע שלוש אפשרויות לזיהוי הלב של העם. האפשרות הראשונה היא הסנהדרין, השנייה היא בית המקדש והשלישית א-לוהים עצמו. ומניין שא-לוהים הוא לבו של עם ישראל? המדרש מביא את הפסוק בפרקנו - "צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (כו). על פי הקריאה המדרשית 'לבבי' אינו נשען על הצור (האל), אלא האל עצמו הוא 'לבבי'. קריאה זו חושפת רובד אחד שקיים במזמורנו. המשורר בפרקנו תוהא אל מול הצלחת הרשעים. מדוע בכל זאת הוא נותר נאמן לאל שלכאורה הכזיב? תשובה אחת היא התקווה של המשורר שבסופו של דבר הרשעים יבואו על עונשם והצדיקים על שכרם. אך תשובה שנייה מתגלה בין השורות. על פי תשובה זו העמידה של המשורר לנוכח א-לוהיו נטועה בו, היא חלק מזהותו, א-לוהים הוא לבו. ואת זהותו האדם לא ממיר, את לבו הוא לא יכול לנטוש. 

באדיבות אתר 929