את הכביסה המלוכלכת מכבסים בתוך המחנה

פרקים ה-ו נראים כשייכים לספר ויקרא, ובייחוד פרשיות האשם (ה, ה-י; מתאימה לסוף ויקרא פרק ה); תורת הקנאות (ה, יא-לא); ותורת הנזיר (והנזירה; ו, א-כא) – מה הביא פרשיות קרבנות אלה לחומש הפקודים והמסעות במדבר?

שילוח טמאים מן המחנה (ה, א-ד) מקומו ברור, כי רק בספר בְּמדבר מתואר המחנה על מרכיביו השונים, אבל יתר הפרשיות נראות במבט ראשון כתקועות במקום לא מתאים. אבל כאשר מבינים ששני החומשים, ויקרא-בְּמדבר, הם בעצם מקבילים, ושניהם ממשיכים את ספר שמות כשני ענפים מגזע אחד, אז התמונה מתבהרת.

איש או אישה (ו, ב) מעם ישראל, שרוצים לחיות כמו הכוהנים בקדושה ובטהרה, יכולים לנדור נזירות – שערם המגודל יהיה נזר על ראשם (ו, ט, יח) בדומה ל"נזר הקודש" של הכוהן הגדול (שמות כט, ו; לט, ל; ויקרא ח, ט), וגם ההרחקה שלהם מכל טומאת מת היא כמו ההרחקה של הכוהן הגדול (ויקרא כא, יא) – "כל ימי הַזירוֹ לה', על נפש מת לא יָבֹא" (ו, ו-ז).

עם כל זה, הנזיר והנזירה נשארים ישראלים, ובמלאת ימי נזירותם הם יביאו את קרבנות הסיום, וישובו לאורח חיים רגיל – אין בתורה נזירות עולם כמו זו של שמשון ושל שמואל הנביא (ואין בכלל 'נזירות' מחיי משפחה). לכן, פרשת הנזיר שייכת לסידור המחנות, למפקד ולדגלים שעיצבו במדבר חברה ישראלית מסביב למשכן ולאוהל מועד.

גם תורת הקנאות, שמטרתה הצלת אישה החשודה כסוטה מקנאת האיש, והבאת שלום למשפחה, איננה חלק מפרשת העריות (ויקרא יח), שהרי אין 'טקס' כזה לכל חשוד בגילוי עריות, והיא שייכת לפרשיות החברה הישראלית שהתעצבה במדבר.

באדיבות אתר 929