אתה תקרא תהילים בבית

במבט רגיל, לא נותרה לדוד כל דרך לגשר בין אהבתו הנואשת לאבשלום, לבין הבן המורד שיצא לחסלו, עם כל עולמו. אבל דוד עדיין האמין ביכולתו שלו לגשר על התהום – אם רק הוא עצמו יהיה שם בשדה הקרב, יוכל למנוע את יואב מלהרוג כמו שעשה מול שאול, ויוכל לדבר ישירות עם אבשלום, כמו שדיבר אל שאול, לרכך את לבו, ואולי, למרות הכל, האהבה תנצח...

אולם אנשי דוד שמרו על שבועתם, שדוד לא יצא עוד לשדה הקרב, ולא יסכן "את נֵר ישראל" (כ"א, יז). גם הטראומה של שאול ובניו עוד ריחפה מעל כולם. דוד נשאר "מֵעיר לַעְזוֹר" (ג). משורר תהלים יתפלל וישיר. מימי דוד ועד היום מבטאת אמירת פרקי תהילים סוג של פסיביות רוחנית, שדוד עצמו קיבל אותה בקושי רב ובחוסר ברירה.  

יואב כבר שגה פעם אחת בהשבת אבשלום ולא היה מוכן להסתכן עוד לפי שאיפות לבו של דוד – הלוא גם את שאול המלך היה מוכן להרוג במערה בעין גדי. יואב גם הבין שהכרחי לעצור את המרד ואת הקרב, במיוחד, כאשר היער (=חיות היער?) כבר אכל בעם יותר מחרב הקרב (ח). לראשונה בחייו הפר פקודה מפורשת של דוד, ולמרות התראה ברורה.

התוצאה הבלתי נמנעת – קרע עמוק בין דוד ליואב, האיש הנאמן לו ביותר, עד כדי איום במרד נוסף (י"ט, ו-ח). דוד נכנע, אבל אחרי הריגת עמשא (כ', ט-י) ייחרץ דינו של יואב בצוואה לשלמה (מלכים א ב', ה-ו). אמנם, אבשלום לא יוזכר שם בפירוש, כי היה משהו נכון בהכרעת יואב בקרב הזה, עם כל הכאב של דוד על בנו ועל עולמו ושאיפותיו.

באדיבות אתר 929