אתה לא במרכז העולם

במבט ראשון, נושא פרקנו הינו המצוות שבין אדם לחברו והמשמעות הראויה של יום הצום. אולם, בשורש העניין הבעיה הרוחנית המרכזית שהפרק עוסק בה היא הגאווה, והאגוצנטריות הנגזרת ממנה. שמירת המצוות שבין אדם למקום והזנחת אלו שבין אדם לחברו אינה רק צביעות, אלא שהיא אף מצביעה על כך שגם המצוות שבין אדם למקום נעשות מתוך רצון להטבה עצמית.

כך עולה גם מן הטענה: "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?" (ג). הטוענים רואים את קיום המצוות שבין אדם למקום כאמצעי לקידום ושיפור מצבם, ועל כן הטרוניה שלהם היא על כך שאין המצוות מועילות. במלים אחרות, האדם מעמיד את עצמו ולא את הקב"ה במוקד. האדם הוא הישות החשובה, ובעבורה צריך לקיים מצוות, בעוד הקב"ה נועד לשרתו ולהיטיב עמו.

נקודה זו חוזרת ובאה לידי ביטוי ביחס למצוות שבין אדם לחברו. הבנת הערך של חשיבות השמירה על מצוות בין אדם לחברו מותנית בהכרה שהאדם איננו במוקד העולם, ושאין הוא טוב מאחרים. האדם האגוצנטרי מדמה בנפשו שכל העולם לא נברא אלא לשרתו, ורואה את האחרים ככלי להטבת מצבו. לעומת זאת, מי שהפנים את התובנה שאין הוא טוב מאחרים, לא ינצל אותם, אלא אדרבא, יבין שעליו לעזור להם. עזרה זו יכולה לבוא מתוך אלטרואיזם, החפץ להיטיב עם הזולת ולגמול לו חסד, או מתוך מניעים תועלתניים יותר. בין כך ובין כך, כל מי שאינו רואה את קיומו כחזות הכל, ישאף לשמור על המצוות שבין אדם לחברו, בעוד מי ששקוע בעצמו בלבד יבטלן.

נקודה זו מוצאת לה ביטוי משמעותי במצוות צדקה שפרקנו מתמקד בה. מחד, מצוות צדקה מוטלת על האדם מפני החובה לעזור לחלש. מבחינה זו, היא מצווה שבאה לעולם מפאת הצורך האנושי של הנזקק והאחריות המוטלת על החזקים שבחברה לעזור לחלשים. מאידך, קיים במצוות צדקה רובד שני, בו הנותן נמצא במרכז התמונה. מטרת המצווה איננה רק העזרה לחלש והשגת המטרה של "וחי אחיך עמך", אלא גם השרשת מדות טובות בנפשו של הנותן. 

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון