על פי שיטתו של רבי יהודה גם במהלך המסעות במדבר לא כיבו את אש המערכה אלא רק כיסו אותה. בכך רומזת לנו התורה על החובה לשמור על האש הבוערת בקרבנו גם בזמנים קשים.
בפרק שלפנינו מתארת התורה בהרחבה את ההכנות הנדרשות לכיסוי כלי המשכן בעת היציאה למסע במדבר, ובהגיעה לכיסוי מזבח הנחושת הריהי נוקטת בלשון יוצאת דופן: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (יג). אלא שפסוק זה מעורר שאלה קשה: הן בספר ויקרא קובעת התורה "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', ו), ואם אמנם יקדה האש על המזבח גם בשעת המסעות, כיצד פרסו על המזבח בגד ארגמן שתשרפהו האש?
רש"י, בפירושו כאן, משיב על כך בעקבות חז"ל: "ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות, ואינה שורפתו – שהיו כופין עליה פסכתר נחושת". פירושו של רש"י הוא על פי דעתו של רבי יהודה המובאת בירושלמי (יומא פרק ד', ו). לדעת רבי יהודה דלקה אפוא אש תמיד גם בשעת המסעות, וכדי שלא תשרוף את בגד הארגמן היו כופין עליה פסכתר (סיר של נחושת).
מה ניתן ללמוד מכך לימינו? התורה מבקשת לאותת לנו כי עלינו לנצור את האש העליונה שירדה משמים על המזבח, לבל תכבה גם בעת המסעות והנדודים. זו האש שנגלתה למשה במעמד הסנה (שמות ג',ב) וזו האש שנראתה לעם ישראל כולו במעמד הר סיני (דברים ד',יא). זו האש שיקדה בליבם של מקדשי השם בכל הדורות, מאברהם אבינו שהושלך לכבשן האש ועד חנניה מישאל ועזריה, ומר' חיננא בן תרדיון שהקיפוהו בחבלי זמורות והעלוהו באש ועד העולים על מוקד האינקוויזיציה. זו האש שבערה בעצמותיהם של הרוגי מלכות מן המחתרות, אשר עטו על גופם בגד אדום של נידונים למוות וראו בו בגד ארגמן של מלכות וזו האש של מסירות הנפש אשר יקדה בלב הלוחמים לתקומת ישראל...
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הסדרה 'מעט מן האור', בהוצאת ספריית בית אל בשיתוף תנועת אורות