אשירה לה' כי גמל עלי

פרק י"ג נפתח בתחושת מועקה ודכדוך של אדם השרוי בצרה. מצוקה זו באה לידי ביטוי נמרץ במילים "עַד אָנָה" (עד מתי) החוזרות ונשנות ארבע פעמים במזמור:
"עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (ב)
"עַד אָנָה, תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי" (ב)
"עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי, יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם" (ג)
"עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי" (ג)

יש לציין כי בעת מצוקה קשה נראה גם משבר זמני - כארוך וממושך, על כן קורא דוד המלך: "עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (ב). ולא עוד אלא שאף העצות שהוא שת בנפשו כדי להימלט מצרתו מתגלות ככוזבות ורק מגבירות את תסכולו ויגונו, ויפה פירש ברוח זו היהודי הקדוש מפשיסחא את המילים: "עד אנה אשית עצות בנפשי..." (ג): כל עוד סבור האדם שעצותיו וחכמתו האנושית בלבד תושיע אותו ללא ישועת ה' תמיד ימשיך הייאוש לקנן בו: "יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם" (שם)*.

מתוך מצוקה זו - הנראית חסרת מוצא - זועק דוד לאלוקיו:
"הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱלֹהָי
הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת.
פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו
צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט" (ד-ה).

והנה לפתע - בעיצומה של הזעקה, בוקעת ועולה קריאת ביטחון ושמחה:
"וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי
יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ
אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי" (ו).

מניין נובעת שמחה בלתי צפויה זו, המביאה את דוד להודות לה' ולומר: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי". האם נשתנתה המציאות לפתע ובאה הישועה?

בשל קושי זה בהבנת מהלך המזמור מפרש המצודות: "אשירה לה' כאשר יגמול עלי".

ובדומה לכך מפרש עמוס חכם ב'דעת מקרא': "עתיד אני לשיר לה' על ישועתו... ואולי לפנינו נדר שהמשורר מקבל על עצמו - שבבוא הישועה ישיר לה'".

אך לשון המזמור הנוקט בלשון עבר "כִּי גָמַל עָלָי" ולא בלשון עתיד - 'כי יגמול עלי' - מעידה שלפנינו דבר עמוק מכך.

נראה שהמהפך בסיומו של הפרק אינו מותנה בשינוי חיצוני של המציאות אלא מתחולל בנפשו של המתפלל, ושינוי זה ניתן להאירו בשני רבדים זה לפנים מזה:

הרובד הראשון העליון הינו נחלת אנשי סגולה החשים כבר בעת תפילתם האם נתקבלה אם לאו. זוהי מדרגתו של ר' חנינא בן דוסא שעליו מעידה המשנה: 

"אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא
שהיה מתפלל על החולים ואומר:
זה חי וזה מת.
אמרו לו: מנין אתה יודע?
אמר להם: אם שגורה תפילתי בפי
יודע אני שהוא מקובל,
ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" (משנה, ברכות פ״ה מ״ה).

ומפרש רש"י על אתר: ״אם שגורה תפילתי בפי במְרוּצָה ואיני נכשל ותחינתי נובעת מלבי אל פי, כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים" (תלמוד בבלי ברכות, דף ל"ד ע"ב).

ובכן, מתפלל א-לוהי כר' חנינא בן דוסא, הדבק בא-לוהיו בכל לבו, נפשו ומאודו, יכול לחוש בוודאות לפי הזרימה החופשית שבתפילתו האם נענתה אם לאו, ולו נאה לומר בביטחון ובשמחה בשעה שהוא חש כי תפילתו נתקבלה כאן ועכשיו: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי". 

אך ברובד השני הנמוך יותר (ובאמת עמוק יותר...) חש המתפלל לה' מעומק הלב, כי התפילה כשלעצמה נוסכת בו אושר ושמחה גם אם אין הוא יודע בביטחון אם נתקבלה, שכן בעצם התפילה הוא זוכה למדרגת "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לוֹהִים לִי טוֹב" (תהילים ע"ג, כח) וקרבה זו ממלאת את לבו שמחה עד שהופכת היא בעצמה לגמול תפילתו ועליה ראוי לומר: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".

ובשולי הדברים אוסיף ואומר:
לפירוש זה במזמור זכיתי בשעה שהאזנתי לשירתו של ר' שלמה קרליבך ז"ל אשר שר: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי" - בניגון שובה לב והוסיף ואמר: "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ" - עוד לפני שבאה הישועה אני שמח כבר עכשיו, וכבר עכשיו: "יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ".
ובאמת עיקר ההוכחה לתובנה שהעלה ר' שלמה נעוצה במילות החותמות את המזמור: "אָשִׁירָה לה' כִּי גָמַל עָלָי".

..אלא שהדברים אמורים כאן רק כעיון תפילה - שלפני התפילה. ואילו שירתו של ר' שלמה הייתה גופה תפילה... ואשרי הזוכה לא רק לומר תהילים ולא רק לשיר תהילים אלא לחיות תהילים**.

------------

* ראו מ׳ בובר, אור הגנוז, שוקן תש״ז, עמ׳ 510.
** ראו לעיל בפתיחה לספר, י׳ עציון, 'לחיות תהילים'.

באדיבות אתר 929