ארץ צלצל כנפיים

"הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ" (א)

זהו פרק חריג שאיננו 'מַשָׂא', ובאמת אין בו פקידה על גאוות גויים, אלא דווקא להפך – מקצה העולם יביאו מנחה לה', כחלק מחזון העתיד של ישעיהו –

"כל יֹשְבֵי תֵבֵל ושֹכְנֵי ארץ –

כִּנְשֹׂא נֵס הרים תִראוּ,

וכִתְקֹעַ שופר תִשמָעוּ" (ג).

'נַהֲרֵי כוּש' (=יוּבלֵי הנילוס באתיופיה ובסודן) היו קצה הגבול של חלומות השליטה אותם חלמו מלכי אשור ובבל, והפעילו כוחות אדירים כדי להשיגם, אך רק מלכי פָּרַס וּמָדַי זכו בהם, "מֵהֹדוּ ועד כּוּש, שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א', א).

"מֵעֵבֶר לנַהֲרֵי כוּש" שכנו שבטים אפריקניים, שהאימפריות העתיקות לא יכלו אפילו לחלום לשלוט בהם – אבל בורא עולם נמצא בכל מקום ושולט;

ומי הם שלוחי הבורא "מֵעֵבֶר לנַהֲרֵי כוּש"?

הציפורים הנודדות – "צִלְצַל כנפים" – מאות מיליוני ציפורים עוברות מעל "הר ציון" פעמיים בשנה, מירכתי צפון שבמרחבי רוסיה, עד כנפי דרום שבמזרח אפריקה – הררי ציון הם נתיב המעבר הצר, בין ים למדבר, שכולן מתנקזות אליו. אין עוד מקום כזה בתבל.

כמו 'כנפי הציפורים' ("מלאכים קלים"; ב), וכמו סירות שטות ביובלי הנילוס, כך יגיעו השליחים מקצות תבל עם "שַי לה'", "אֶל מְקוֹם שֵם ה' צ-באות, הר ציון" (ז).

שנים רבות דיברתי וכתבתי (בספרי 'נס קיבוץ גלויות' (מהדורת תל-אביב), עמ' 265-275) אודות 'ציפור הנפש' של הכיסופים לציון 'על כנפי החסידות', בשיריו של חיים נחמן ביאליק: 'אל הציפור'; 'ותנפנף החסידה'; ובשירם של יהודי אתיופיה: 'שימֶלָה, שימֶלָה' (=חסידה) – אך לא עלה על דעתי לפרש כך את "ארץ צִלְצַל כנפים", והנה, בזכות מפעל 929, האיר חברי הטוב הרב ד"ר בני לאו את עיני כולנו, להבין מחדש את מילות השיר המופלאות בחזון ישעיהו.

באדיבות אתר 929