ארץ ישראל וגן עדן

התוכחה חותמת את ספר ויקרא ומקשרת אותנו להר סיני ולספר שמות.
בנוסף, היא גם מחזירה אותנו לספר בראשית.
גן עדן מייצג סביבה אידאלית ליחסים קרובים בין האדם לקונו. בסביבה כזו שכרו של האדם על קיום מצוות ה' הוא חיי שגשוג בגן עדן, ואילו העונש על הפרתן הוא מוות, דהיינו: גירושו מגן עדן.
התוכחה יוצרת לעם ישראל סביבה דומה בארץ ישראל:
אם ישמרו את התורה ("אם בחקתי תלכו" - ג), ייהנו ישראל מחיי שגשוג וביטחון על אדמתם.
בברכות נאמר: "ואכלתם לחמכם לשבע" (ה) ובגירוש מגן עדן, המייצג את המצב ההופכי, נאמר: "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', יט);
וכשם שה' "מתהלך" בגן עדן (בראשית ג', ח), כך מתהלך הוא עם עמו בארץ ישראל - "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" (יב);
אם לא ישמרו את המצוות ("ואם לא תשמעו לי" - יד) - יעמדו בפני מצבים קשים מאוד, ששיאם הוא גלות מארץ ישראל (לג), המקבילה לגירוש האדם מגן עדן.
המדרשים המזהים את גן עדן עם ארץ ישראל אינם מתכוונים רק למקום הגאוגרפי, אלא גם מדגישים נימה מקראית, הקושרת בין החיים בארץ ישראל לחיים בגן עדן, אשר בשניהם יש קרבת אלוקים מיוחדת, המחייבת את האדם בשמירת מצוות.

נערך ע"י צוות אתר התנך

​לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון