ארס נחשים מצופה שוקולד

אליפז ובלדד ניסחו מודל 'רשע שלא טוב לו', שיתאים מאד לאיוב באופן אישי – כי הוא חרד ודואג מנפילתו הצפויה גם בעת הצלחתו (אליפז), או כי לא יישאר ממנו שום זכר בעולם (בלדד). ובלדד 'הצליח' בכך יותר מאליפז, וסחט מאיוב הצהרה מרגשת ומפתיעה על חזון הספר, שישמור את זכרו ויעיד על צדקתו עד דור אחרון.

צופר מנסח (ברוח החוכמה) את התפיסה הכוללת, לפיה – הרשעים אמנם מצליחים וחוגגים, אך מפלתם צפויה ומובטחת, ולא עוד, אלא שהיא תוצאה ישירה של פשעיהם, וכל חגיגות הצלחתם אינם אלא כמו גלולת רעל או ארס נחשים מצופה שוקולד. "לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ, מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ" (כ', יד) – אין מה לקנא בהם וגם אין שום סיבה לפקפק בגללם במידת הצדק בה מנהל בורא עולם את עולמו.

היומרה הזאת של צופר תחלץ גם מאיוב מבט לא אישי, מבט כללי על אי הצדק בעולם, בהמשך למה שכבר אמר (בקיצור) בתגובתו לצופר במחזור הראשון. אילו הייתי שם, הייתי אומר לצופר (על פי דברי הנביאים) שאני דווקא מסכים לרעיון של גילוי הצדק בנפילת ממלכות הרשע, אבל זה קורה רק בסופו של תהליך קשה וממושך, והמחירים של הצלחות הרשעים בזמנם הקצוב הם כבדים ונוראים ביותר עבור המוני אנשים.

אכן משטרי הרשע של 'פרעה', כמו של האימפריות האשורית, הבבלית או הרומית, קרסו לבסוף, אבל רק אחרי שגרמו סבל בל יתואר בכל מקום שבו דָרכוּ; כך היה גם בקיסרויות של אירופה, במשטר הנאצי ובמשטר הסובייטי. כך צפוי גם לצוררי ימינו, אני מאמין, אולם כמה זמן התהליך יימשך, וכמה ישלמו את המחיר - איננו יודעים (איוב הגיב אחרת – נמתין לדבריו בפרק הבא).

וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר:
לָכֵן שְׂעִפַּי (=מחשבותַי) יְשִׁיבוּנִי [לדברי איוב], וּבַעֲבוּר חוּשִׁי (=תחושתי) בִי –
מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע [מאיוב] –  וְרוּחַ (=אבל רוח) מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי.

הֲזֹאת יָדַעְתָּ (=היית צריך לדעת) מִנִּי עַד (=מאז ומעולם), מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ –
כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב (=מזמן קצר), וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע!
אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ, וְרֹאשׁוֹ לָעָב (=לענן) יַגִּיעַ –
כְּגֶלְלוֹ (=כמו צוֹאָתוֹ) לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ: אַיּוֹ?!
כַּחֲלוֹם יָעוּף וְלֹא יִמְצָאֻהוּ, וְיֻדַּד (=ויֵעָלֵם) כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה;
עַיִן שְׁזָפַתּוּ (=זרחה עליו) וְלֹא תוֹסִיף, וְלֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ (=תִראֶה אותו בִּ)מְקוֹמוֹ.

בָּנָיו יְרַצּוּ (=יְפַצוּ) דַלִּים [שנֶעֶשְקוּ], וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ (=פִּשעֵי עושרו);
עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עֲלוּמָו (=ימות צעיר), וְעִמּוֹ עַל עָפָר תִּשְׁכָּב [הצלחתו].

אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה [ויהנה ממנה], יַכְחִידֶנָּה (=יסתירנה) תַּחַת לְשֹׁנוֹ;
יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה, וְיִמְנָעֶנָּה (=ויַעַצרֶנה) בְּתוֹךְ חִכּוֹ –
[אך לא יוכל לעצור את הרעל מלרדת לבטן, ואז] –
לַחְמוֹ [המורעל] בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ, מְרוֹרַת (=ארס) פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ;
חַיִל (=עושר גָזוּל) בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ, מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ  אֵ-ל;
רֹאשׁ (=ארס) פְּתָנִים יִינָק, תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה –

אַל יֵרֶא (=יִראֶה) [ברכה] בִפְלַגּוֹת (=) נַהֲרֵי (=) נַחֲלֵי דְּבַשׁ וְחֶמְאָה;
מֵשִׁיב יָגָע (=יגיעו), וְלֹא יִבְלָע (=יֶהֱנֶה);
כְּחֵיל [שֶצָבַר, יָשיב] תְּמוּרָתוֹ, וְלֹא יַעֲלֹס (=ישמח) –
כִּי רִצַּץ (=שִבֵּר) עָזַב (=תקרה, מעזיבת) דַּלִּים, בַּיִת גָּזַל וְלֹא יִבְנֵהוּ.
כִּי (=אכן) לֹא יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנוֹ, בַּחֲמוּדוֹ (=בגופו היָפֶה) לֹא יְמַלֵּט [מעונש] –

אֵין שָׂרִיד לְאָכְלוֹ (=להצלחתו), עַל כֵּן לֹא יָחִיל (=יעשה חיל מִ)טוּבוֹ (=מעושרו);
בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ (=תאוותו) יֵצֶר לוֹ, כָּל יַד עָמֵל (=מר נפש) תְּבֹאֶנּוּ [בנקמה];
[כאשר] יְהִי (=יקום) לְמַלֵּא בִטְנוֹ, יְשַׁלַּח בּוֹ [הא-ל] חֲרוֹן אַפּוֹ [1],
וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ (=בכלי מלחמתו) [גפרית ואש].

יִבְרַח מִנֵּשֶׁק (=מחרב) בַּרְזֶל, תַּחְלְפֵהוּ (=תִרדפֵהוּ מֵרחוק) קֶשֶׁת נְחוּשָׁה;
שָׁלַף [אויב חרב, דקר] וַיֵּצֵא מִגֵּוָה (=מהגב שלו),
וּבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ [מכעס הא-ל] יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים;
כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן [כמלכודת] לִצְפּוּנָיו (=ליקיריו),
תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ [קטנה, אשר] לֹא נֻפָּח [בָּהּ רוח],
יֵרַע (=ישבר) [כל] שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ (=במשפחתו) –

יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲו‍ֹנוֹ, וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ (תתקומם נגדו) –
יִגֶל (=יִשָטֵף) יְבוּל בֵּיתוֹ, נִגָּרוֹת (=זרמי מים) בְּיוֹם אַפּוֹ –
זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע  מֵאֱ-לֹהִים,
וְנַחֲלַת אִמְרוֹ (=וגזֵרַת גורלו) מֵאֵ-ל.

_________________________

[1] כמו שקרה לבני איוב, בזמן סעודתם.

באדיבות אתר 929