הכתוב מציין כי "ארמי אובד אבי" (ה) ובכך מדגיש דווקא את הצד החלש, התלותי והאובד באישיותם של האבות. מדוע?
פרשת כי תבוא נפתחת בפרשיית מקרא ביכורים. את תשומת הלב לוכד מיד הפסוק הפותח, המתאר את ימי האבות: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב" (ה). על לשון כולנו שגור הפירוש המופיע בהגדה של פסח, אשר לפיו ה"ארמי" הוא לבן, שביקש לאבד את אבינו יעקב. כך פירש גם רש"י, בעקבות חז"ל.
אולם על פי הפשט נראה שאין בפסוק זה שתי דמויות, אלא דמות אחת: אבי, שהיה ארמי אובד. כך פירשו כמה מגדולי פרשנינו, שנחלקו ביניהם מיהו אותו אב. הרשב"ם פירש שהכוונה היא לאברהם ש"ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם". אבן עזרא הציע שיעקב הוא זה שמכונה ארמי.
מדוע טורח הכתוב ללמד אותנו שמוצאנו מ"ארמי אובד"? לפי הרשב"ם תכלית האזכור הזה היא לציין שאבותינו לא נולדו בארץ ישראל, אלא הגיעו אליה בחסדי ה': "מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת, ונתנה הקב"ה לנו". גם אבן עזרא הולך בכיוון דומה.
נראה שאין כאן רק הבעת תודה לקב"ה, אלא גם לקח חשוב על מעמדו של האדם מול הא-לוהים. הקב"ה הוא שברא את האדם בצלמו, והעניק לו כוחות מיוחדים וכישורים נאצלים. אך אסור לאדם לחטוא בגאווה יתרה ולייחס לעצמו את הצלחותיו ולשכוח את בוראו.
לכן גם כאשר הכתוב מתאר את ימיו הראשונים של עם ישראל, הוא אינו מספר על הקמתו בידי גיבורים, קדושים ואנשי פלא, אף שכל התכונות הללו נמצאות בדמותם של אבות אבותינו, כפי שמספר המקרא בעצמו. הכתוב מדגיש דווקא את הצד האחר באישיותם של האבות: את הצד החלש, התלותי, האובד.
אסור שגאוותנו המוצדקת בנוגע לעם ישראל תהפוך ליוהרה. "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", מזהיר אותנו המקרא; "כי אתם המעט מכל העמים" (ז', ז).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות