כאשר ליבו של העם אטום כל כך, אין ברירה אלא לקרעו בחזקה. 

 

הושע טוען שהשובע הכלכלי הוא הגורם לחוסר הנאמנות: "כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני" (ו)

התהליך הנועד לעקור את אוטם הלב בעקבות השובע הינו תהליך קשה ביותר:

"ואהי להם כמו שחל, כנמר על דרך אשור. אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם, ואוכלם שם כלביא, חית השדה תבקעם. שחתך ישראל, כי בי בעזרך. אהי מלכך אפוא ויושיעך בכל עריך, ושופטיך אשר אמרת, תנה לי מלך ושרים. אתן לך מלך באפי, ואקח בעברתי" (ז-יא)

מטאפורת הדב השכול והלביא הטורף הינם משלים קשים ביותר, שיש בהם חוזק בתוך חוזק ("דב שכול" ולא סתם דב), ואין הנביא נזקק להם אלא מתוך תחושה שכלו כל הקיצין ואין מתודות הפיתוי או השיחה האישית מועילים כלל. לא זו הדרך הרצויה לכתחילה להשיב בנים אובדים לדרך הישר ורק במצב של אין ברירה, כשהאטימות היא כה גדולה שאין שום אפשרות אחרת, ניתן להיזקק לה. ואולם, זהו המצב אותו הנביא רואה לנגד עיניו בסיום הספר.

סופו של התהליך הוא "שובה ישראל עד ד' אלקיך" (י"ד, ב) אך תשובה זו מגיעה רק בעקבות קריעת הלב האלימה, ותיאור קשה נוסף בנביא של חטא ועוון המובא לאחר המפגש של קריעת הלב. התשובה המתרחשת בסוף ספר הושע נולדת מתוך תחושה ומציאות של כשלון ולא מהכרה דתית כשלעצמה.

טיב ואופי התשובה נגזרים מן החטא והמצב הרוחני המשתקף דרכם, כלומר: עולם ההנאה וחוסר הנאמנות שהושע נלחם נגדו לאורך הספר.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון