אפס סולידריות חברתית

"הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן...
הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע וַתַּגִּישׁוּן שֶׁבֶת חָמָס
הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם
וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק
הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר
הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ
וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף
לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים" (א-ז).

מהו החטא החמור עליו מוכיח עמוס את ישראל בפסוקים אלו? מהו העוון הנורא שבגינו יצאו ישראל לגלות? ברור שתיאור הנהנתנות של עשירי ירושלים ושומרון גורם לנו לנוע באי-נוחות, אך האם הוא באמת מצדיק יציאה לגלות? האם אסור לאדם עשיר ליהנות מעושרו?

אולי הנקודה המרכזית מופיעה ממש בפתיחת הקינה – "הַשַּׁאֲנַנִּים" (א).

השאננות היא זו שמאפשרת לעשירים להיות כל כך אטומים לשבר יוסף. עמוס, לאורך כל הספר עוסק בפערים הכלכליים והחברתיים. מותר שיהיו בחברה עשירים ועניים, אך השאלה היא מה הפער ביניהם ומה מערכת היחסים? האם העשירים מבינים שהעניים הם בני אדם שווים להם? האם הם מרגישים שצריך לצמצם את הפערים, או שמא הפערים הללו נוחים להם?

נראה שהעשירים בתקופת עמוס לא הבינו שיש בעיה, וזו הייתה הבעיה.
הימצאות העניים בעם לא גרמה לעשירים לחוש אי נחת בבזבזנות היתר שלהם. באמת חיוני לישון על מיטות שן? לאכול מתוך מרבק? לשתות במזרקי יין ולמשוח ראשית שמנים? ויחד עם כל זה לדמות את נגינתם לנגינתו של דוד?

כאשר אין בושה, ואין פרופורציה, כאשר שכבה אחת בעם כלל לא רואה את הקשר שלה לשאר שכבות האוכלוסייה, כאשר הסולידריות נעלמת – העם מפסיק לתפקד כעם, וממילא הגלות הופכת להיות תוצאת המצב הזה, שהרי אם אין עם – אין כל הצדקה לארץ ולמדינה.

לקח חשוב שכדאי ללמוד גם לימינו.

עוד על אותו נושא ניתן לשמוע בשיעורו של הרב יובל שרלו

באדיבות אתר 929